מאת: חאתם אבו דקה
סבלם של העקורים ברצועת עזה הולך ומחריף עם המשך מלחמת ההשמדה הנמשכת זה היום ה-410, ובואו של החורף שהותיר אותם ללא מחסה. הקור העז והגשמים מאיימים על חייהם, בעוד הם מתמודדים עם גורלם חסרי אונים.
העקורים, שמספרם מוערך באלפים, אוספים כל שביכולתם כדי לחזק את אוהליהם הבלויים, שנקרעו בחורף של 2023. השנה, הם שוב ניצבים בפני מחסור חמור באמצעי חימום ובצרכים הבסיסיים ביותר. רבים מהם מתפללים לאלוהים להקל עליהם את עוצמת הגשמים, כשהם חוזרים שוב ושוב על המשפט: "הגשם הוא ברכה, אבל אלוהים, שייפסק".
"הילדים רועדים מקור, ואין לנו איך להגן עליהם"
כך מספר אכרם ג'מיל אלטוויל, בן 50, עקור ממחוז רפיח, המתגורר עם משפחתו באוהל בלוי באזור מואסי רפיח, הסמוך לחוף הים. לדבריו, הוא חושש שהגשמים יציפו את האוהל וימנעו ממנו להגן על ילדיו.
"נמאס לנו מהבטחות להביא כיסויי פלסטיק או אוהלים חדשים. הילדים שלנו רועדים מקור עז, ואין לנו דבר לכסות אותם," אמר אלטוויל בפנים עייפות מהמצוקה המתמשכת.
חשש מגניבות ומחסור בסיוע
אלטוויל מתאר את דאגתו מהתופעה של שודדים שגוזלים את המשלוחים ההומניטריים בדרכם. "מה שמגיע לנו, נגנב ולא מגיע לידיים הנכונות," אמר והוסיף שהעקורים באזור מואסי חיים בתנאים הקשים ביותר, המשלבים קור, רעב ופחד תמידי.
"איבדתי הכול ואין לי מאיפה להתחיל מחדש"
בסמוך לאוהלו של אלטוויל נמצא הית'ם כמאל פרחאת, עקור נוסף משכונת שג'עיה שבצפון-מזרח עזה. הוא מתגורר באוהל מתפורר עם ילדיו, שהמבוגר שבהם רק בן עשר. "כל מה שאני מבקש זה אוהל תקין לילדים שלי," אמר פרחאת, שבעברו עבד כמנקה בבית החולים א-שיפא בעזה, אך איבד את מקום עבודתו ואת כל רכושו בעקבות המלחמה המתמשכת.
פרחאת קורא למוסדות בינלאומיים ולארגוני זכויות אדם להתערב ולהעניק לעקורים את הצרכים הבסיסיים ביותר. "החורף הזה רק מחמיר את המצב שלנו, ואנחנו צריכים הכול – החל מאוכל ועד מחסה מינימלי," הדגיש.
חיים על סף תהום
עקורים אחרים, כמו עלי אסמעיל שבאבכ, בן 43, מספרים על ליל הגשמים שבו נאלץ לנטוש את אוהלו ולעבור לאוהל אחר עד שהגשם ייפסק. לדבריו, הגשמים מאיימים למוטט את מה שנותר ממקום מגוריו. "אפילו חתיכת ניילון לכיסוי האוהל אני לא יכול להרשות לעצמי," אמר שבאבכ.
קרוב משפחתו, פרג' פרחאת, מתגורר עם אשתו ושבעת ילדיו באוהל ששטחו אינו עולה על חמישה מטרים. המשפחה חיה ללא שמיכות, מזרנים או ציוד בסיסי אחר. "איך אדם שאין לו עבודה יכול לתקן אוהל, כשמחיר של כיסוי לבד מגיע ל-450 שקל?" שאל פרחאת בכאב.
"אני רוצה לחזור הביתה, גם אם רק להריסותיו"
המביט ברוב האוהלים על חוף הים יתקשה להאמין שהם משמשים למגורים, עד שיראה את האנשים החיים בתוכם, יושבים בבגדים קרועים ובלויים, שתלויים על חבלים לייבוש.
"בית הוא מולדת," סיכם פרחאת את דבריו לסוכנות ואפא. "אני רוצה לשוב לביתי, גם אם יהיה זה רק להריסותיו, ולהקים עליו את האוהל שלי."
למרות הסבל הבלתי נתפס, התקווה היחידה שנותרה לעקורים היא הפסקת המלחמה וחזרה לבתיהם – גם אם אלה כבר אינם אלא חורבות.
