במהלך שנה של רצח העם הישראלי שהחל ב-7 באוקטובר 2023 ברצועת עזה, הנשים והילדים לא ניצלו מזוועות הפשעים נגד אזרחים, כשהם נחשפו לאלימות קשה הכוללת רצח, פציעות ואובדן.

המציאות הקשה שהשאירה האימה הזו הכפילה את נטל הנשים, שנאלצו להתמודד עם אחריות כבדה לאחר נפילת המפרנס הראשי של משפחתן. הן לקחו על עצמן את מלוא האחריות לטיפול בילדים עם כל הדרישות המורכבות, במיוחד בכל הנוגע להבטחת "ביטחון" מינימלי באמצעות הנהגתן במסעות הבריחה הבלתי פוסקים, והצלת ילדיהן מאימת התקיפות הישראליות.

נשים וילדים היוו כ-69 אחוזים מכלל הקורבנות, כאשר נהרגו כ-11,458 נשים ו-16,891 ילדים. בנוסף, נפצעו עשרות אלפים, חלקם עם פציעות קשות ביותר שכללו קטיעת גפיים, מה שהחמיר עוד יותר את מצוקת הנשים ואת סבלם של הילדים.

בנוסף לכך, הנשים מתמודדות עם הצורך למצוא חלופות כלכליות כדי לפרנס את משפחותיהן, תוך שהן נאבקות להשיג אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר, כמו מזון ומים, ונעזרות בילדים במשימה זו.

כמו כן, הנשים סובלות מהשלכות נפשיות כבדות שתיארו מומחים כ"עמוקות", בשל התנאים הקשים שהן חוות מדי יום, במיוחד אלו שאיבדו את אחד מבני משפחתן או איברים מגופן.

ב-18 ביולי האחרון אמרה מריס גימונד, נציגה מיוחדת של האו"ם לנשים בפלסטין, בהצהרות שפורסמו באתר האו"ם: "מיליון נשים ובנות בעזה נושאות את העול הכבד ביותר של מלחמה מתמשכת".

עוד הוסיפה: "הנשים בעזה רעבות, מותשות וחולות, וממשיכות לשמור על המשפחות שלהן למרות שהן חיות בפחד מתמיד ואובדן".

והמשיכה: "כל אישה שפגשתי היא סיפור של אובדן. יותר מ-6,000 משפחות איבדו את אמותיהן".

נטל כבד

אבתסאם ג'נדיה, בת 52, מספרת כי מאז ה-7 באוקטובר נאלצה לעבור שמונה מסעות בריחה, החל ממקום מגוריה בשג'עיה שבמזרח עזה ועד למקום מגוריה הנוכחי בבית הספר "אל-רמלה" למקלטים במזרח העיר.

בראיון לסוכנות הידיעות "אנדולו" היא הוסיפה: "בכל מסע בריחה יצאנו מהבית עם הבגדים שלבשנו בלבד".

בנקודה הזו מתחיל שלב הסבל עבור "אם מוחמד", שנאבקת לספק את צורכי החיים הבסיסיים לה ולכ-12 נפשות שעליהן היא אחראית.

לאחר שבנה נפל לפני שבעה חודשים מאש הכיבוש הישראלי, ובנה האחר נפצע ועבר לדרום הרצועה לטיפול, לקחה על עצמה "אם מוחמד" את האחריות לפרנס ולהגן על נשותיהם וילדיהם.

ג'נדיה הפכה למפרנסת של שתי משפחות, למרות המצב הנפשי הקשה שבו היא נמצאת עקב אובדן בנה האחד, פציעת השני והיעדרותו מזה שנה.

בעיניים דומעות היא אומרת: "בני לפני שנפל היה זה שסיפק את צורכי החיים. לא נאלצתי לקחת על עצמי אחריות כזו לפני כן".

כדי לדאוג לילדים היא נאלצת להיות חזקה, ולצאת לבדה לחפש עצים להבערת אש לבישול או חימום מים.

היא מציינת שהם תלויים במזון משומר, מה שפוגע בבריאותה ובבריאות הילדים, עקב מחסור במזון זמין.

סבל כפול

לאחר שהבית שלהם נהרס בשכונת שג'עיה, איבדה משפחתה של ג'נדיה את כל מה שהיה לה – הבגדים, השמיכות, כלי הבית, וכל מה שגרם למקום להרגיש כמו בית. בכל מסע בריחה נוסף היא מוצאת את עצמה נלחמת מחדש להשיג את המעט שבני משפחתה זקוקים לו כדי לשרוד, בייחוד כשמדובר בבגדים, שמיכות וכלים פשוטים לחיים.

"עברנו במקומות הבריחה מזג אוויר חם בלתי נסבל בקיץ וקור מקפיא בחורף," היא מספרת, "ולא היו לנו בגדים או ציוד שיעזרו לנו להתמודד."

היא מתארת איך בחורף, כשהקור חודר לכל פינה ואין מענה, היא נאלצת להניח ספרים ודפי לימוד על הרצפה, רק כדי להקל על הילדים מהקור המשתק שפוגע בהם.

החיים הקשים במקלט גבו ממנה מחיר כבד. ידיה ספגו כוויות ושברים ברורים בעקבות העבודה הקשה – בישול על אש גלויה, כיבוס בגדים ביד, ומאמץ שלא נגמר רק כדי לספק את ההכרחי.

"גם הילדים שלי חלו בתנאים האלה," היא ממשיכה בקול נשבר, "מחלות עור, בעיות מעיים – כל דבר שיכול להכות בתנאים כאלה, קרה לנו."

"פעם החיים היו קלים," היא נזכרת, "כל מה שהיינו צריכים היה זמין – חשמל, מכונת כביסה, מים נקיים, סבון, כיריים. היום, כדי להשיג את הדברים הבסיסיים ביותר, זה מאבק שלא נגמר."

"אנחנו במצב של חוסר אכפתיות, כי מה כבר נותר? אנחנו טובעים בעצב, ברעב, בפחד, בקור, ובכאב המרחק מהאהובים שלנו," היא מוסיפה בקול חלש.

"איזו משמעות יש לחיים של אמא שאיבדה את בנה?" היא שואלת, ועיניה מתמלאות דמעות. "אחרי שהמלחמה תיגמר, איך אפשר בכלל לחזור לחיים? לא יהיו לי חיים, ולא יהיו חיים לאף אחד אחר".

תנאים קשים

נואל אל-ע'מארי, בת שישים, מתארת את התנאים הבלתי נסבלים שעברה בעקבות רצח העם הישראלי. "בעלי נפל ביולי האחרון מפגיעת ירי ישראלי," היא מספרת בעיניים דומעות. כיום היא מתגוררת בבית הספר "אל-זהראא" שבמזרח עזה, מבנה שנפגע שוב ושוב מהפצצות. "הוא נשאר בבית שלושה ימים לאחר שנפל, בלי שאיש יוכל לעזור לי להעביר אותו לבית החולים או לקבור אותו כראוי."

היא נזכרת בכאב: "באותם רגעים כיסיתי אותו בשמיכה, הנחתי כרית מתחת לראשו, וקראתי עליו פסוקים מהקוראן. זה מה שיכולתי לעשות עבורו."

ביום הרביעי, בנה הצליח לבסוף להוציא את גופת אביו מהבית, רגע לפני שנאלצו לנטוש את ביתם ולנדוד – הוא היה זה שדאג לקבורה, בזמן שאל-ע'מארי נלחמה להתמודד עם הסבל הבלתי נגמר.

כשמדברים על תנאי החיים, נואל מתארת במילים פשוטות אך כואבות: "אנחנו בעזה למדים לחכות – לרעב, לצמא, לכאב. הקושי להשיג אפילו מים או מזון הוא בלתי נתפס."

חוסר פרטיות

מנא סלות, אם לשני הרוגים, אחות לשלושה הרוגים, ואשתו של אסיר, מספרת בקול שבור: "לא נותר לי אף אחד. כל בניי, אחיי, ובעלי אינם."

סלות, שנמלטה ממזרח ח'אן יונס בדרום הרצועה, מתארת את הייאוש שחשה כאשר הגיעה למרכז המקלט. "הצפיפות הבלתי נסבלת בחדרים האלה – אין מקום אפילו לנשום."

"במרכזים האלה אין לנו שום פרטיות," היא ממשיכה. "כל דבר פשוט כמו להחליף בגדים, להשתמש בשירותים, או לנסות לשבת לרגע לבד – הפך למשימה בלתי אפשרית."

"בחדר אחד יש חמישים איש לפחות," היא מספרת. "כדי להחליף בגדים, אנחנו בונות מסך מבד כדי לנסות לשמור על מעט פרטיות. לשירותים או רחצה אנחנו מחכות ימים – לפעמים שלושה ימים – רק כדי למצוא מקום פנוי או מים."

סלות, הסובלת מסוכרת, מוסיפה בכאב כי "העשן משריפת העצים והניילון כדי לבשל או לחמם מעט גורם לי לרגישות בחזה, ולפעמים אני פשוט לא מצליחה לנשום."

היא מתארת גם את הכאב הפיזי הנוסף – כביסה ידנית שהובילה לפציעות בעור, שלפוחיות, וגרד בלתי פוסק, כשכל פעם מחדש היא נזקקת לזריקות בבית החולים.

סכנות בריאותיות

דו"ח של האו"ם שפורסם ב-19 בספטמבר מצביע על כך שמעל 177 אלף נשים בעזה מתמודדות עם סכנות בריאותיות המאיימות על חייהן בשל קריסת מערכת הבריאות.

"מתוכן, כ-162 אלף נשים סובלות ממחלות כרוניות או נמצאות בסיכון מוגבר לחלות בהן, כמו סוכרת, סרטן, מחלות לב או יתר לחץ דם," נמסר בדוח.

כמו כן, נמסר כי "כ-15 אלף נשים הרות ניצבות על סף רעב, ומתמודדות עם סיבוכים חמורים, דלקות, אנמיה ויתר לחץ דם."

משרד האו"ם לתיאום סיוע הומניטרי (אוצ'ה) ציין ב-20 בספטמבר כי "מעל 5,000 נשים חולות בסרטן אינן מצליחות להשיג את הטיפול לו הן זקוקות."

הילדים

במהלך 12 החודשים האחרונים, הילדים היו הנפגעים העמוקים ביותר מהחברה הפלסטינית – חפים מפשע שנקלעו לתוך טרגדיה נוראה. רצח העם שמבצעת ישראל הותיר כ-25,973 ילדים יתומים – חלקם איבדו את שני הוריהם, אחרים נותרו ללא אחד מהם. אלו נתונים רשמיים, אך מאחורי כל מספר כזה עומד סיפור של כאב בלתי נתפס.

מבין 16,891 הילדים שנהרגו, כ-171 היו תינוקות, ו-710 היו ילדים מתחת לגיל שנה. 36 נוספים מתו כתוצאה מרעב – לא מחלה ולא תאונה, אלא רעב פשוט שקטל את חייהם בטרם עת.

הטרגדיה הזו לא נגמרת במוות בלבד. עבור אלפי ילדים, האובדן של הוריהם הפך אותם למבוגרים בטרם עת. הם יצאו לרחובות כדי לעבוד – לנסות ולהשיג מעט כסף כדי לשרוד, לעמוד שעות ארוכות בתורים כדי להשיג מים או מעט לחם עבור אחיהם הקטנים.

הפחד והעצב הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים. יוניסף, ארגון הילדים של האו"ם, הצהיר ב-3 בספטמבר האחרון כי "ילדי עזה זקוקים לתמיכה מצילת חיים... אין להם מקום בטוח, והמשבר ההומניטרי רק הולך ומחמיר".

תנאי החיים שלהם בלתי נסבלים – רעב, צמא, קור מקפיא ומחסור מוחלט בתרופות. הם חיים בתוך אוהלים או במרכזי מקלט שמנותקים מכל מה שיכול להיחשב כתנאי חיים אנושיים.

מאז ה-7 באוקטובר 2023, מנהלת ישראל, ככוח כיבוש, מלחמת השמדה ברצועת עזה. עד כה נהרגו מעל 138 אלף בני אדם, נפצעו רבים נוספים – רובם ילדים ונשים, ועוד למעלה מ-10,000 בני אדם מוגדרים כנעדרים. ההרס הנרחב והרעב הקטלני רק מחריפים את המצב.

על אף החלטות הקהילה הבינלאומית והקריאות לעצור, ממשיכה ישראל במעשיה בעזה, מתעלמת מהחלטות מועצת הביטחון להפסיק את המלחמה באופן מיידי ומהדרישות של בית הדין הבינלאומי לצדק לנקוט בצעדים כדי למנוע את רצח העם ולשפר את המצב ההומניטרי המזעזע ברצועה.