הטבח שביצעו המיליציות הפרו-ישראליות בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 התרחש בצל שתיקה מבישה מצד העולם הערבי והבינלאומי.

הקונספירציה נגד הפלסטינים חסרי ההגנה בלבנון החלה לאחר יציאת כוחות אש"ף והלוחמים הפלסטינים בסוף אוגוסט 1982 לירדן, עיראק, תוניסיה, תימן, סוריה, אלג'יריה, קפריסין ויוון. זה קרה כאשר הכוחות הרב-לאומיים, שהיו אמורים לשמור על הביטחון באזור, נסוגו בטרם עת: האמריקנים ב-10 בספטמבר, האיטלקים ב-11, והצרפתים ב-13. נסיגה זו התבצעה עשרה ימים לפני המועד שנקבע.

למרות שהובטחו ערבויות אמריקאיות במסגרת הסכם פיליפ חביב, לפיו כוחות הכיבוש לא ייכנסו למערב ביירות והאזרחים הפלסטינים יזכו להגנה, המציאות בשטח הייתה שונה. על פי רפאל איתן, היעד היה "לטהר את המחנות מהטרוריסטים," תוך שימוש בטענה שכביכול ישנם כאלפיים לוחמים פלסטינים, אך לא נמצא ולו גופה אחת של חמוש פלסטיני.

תחילת הטבח:

ב-15 בספטמבר, כוחות הכיבוש הטילו מצור על שכונת סברה ומחנה שתילה. הם עקבו אחרי כל תנועה באזור מבניין שתפסו. לפנות בוקר ה-16 בספטמבר, כוחות אלו שהוצבו בכניסה למחנה החלו לתצפת ולעקוב אחר כל תזוזה, והעבירו את ההוראות לרוצחים, בעוד מטוסי הכיבוש השליכו פצצות תאורה כדי להאיר את המחנה ולהקל על מלאכת הרצח של הילדים, הנשים והזקנים.

ביום שישי, ה-17 בספטמבר, התבהרו ממדי הטבח בפני תושבי האזור. הם ראו את הגופות ואת הבולדוזרים שהרסו בתים על יושביהם, וקברו אותם בחיים ובמתים כאחד. מספר אנשים הצליחו להימלט לבתי חולים, אך משפחות רבות נותרו מנותקות ולא הבינו את אשר קורה, וחלקן נרצחו בזמן ארוחת הערב. הרציחות התבצעו בדממה ובמהירות.

באותו יום שישי החלו להתגלות בורות המוות, ומספר התוקפים גדל. למרות שהעדויות מצביעות על כך שרוב הקורבנות נרצחו בלילה הראשון לטבח, נוספו שיטות רצח חדשות, כולל השלכת פצצות זרחן למקלטים.

במהלך הטבח פלשו המיליציות לבית החולים עכו, רצחו אחיות ורופאים פלסטינים, וחטפו פצועים ונמלטים מתוך בית החולים.

ביום השני, התאפיינה הזוועה ברציחות רבות בתוך בתים ובסמטאות ליד שגרירות כווית והעיר הספורטיבית, שם היו בורות מוכנים מפיצוצי הטילים הישראליים שהכו באזור ביוני 1982. חלק מהחטופים הצליחו להימלט דרך אותם בורות לאחר שהאויבים שתו אלכוהול וצחקו בזמן הרצח.

ביום השלישי, ה-18 בספטמבר, נמשכו מעשי הרצח, החטיפה והשחיטה, למרות שהפקודות הישראליות לכאורה היו להפסיק את הפעולות בשעה 10:00 בבוקר. תושבים רבים העידו שהטבח נמשך עד אחת בצהריים. במהלך הזמן הזה בוצעו הוצאות להורג פומביות, וישראלים והמיליציות התחילו לחקור את תושבי האזור ולעצור עשרות מהם, שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלם.

לא הסתפקו בכיסוי פעולת ההשמדה אלא גם פשטו על מרכז המחקר הפלסטיני וגנבו את הארכיון, אותו העמיסו על משאיות.

מחנות הפליטים בלבנון:

בשנת 1982, שנת הפלישה הישראלית והטבח, היו בלבנון 12 מחנות פליטים פלסטינים: רשידיה, אל-באס וברג' א-שמאלי באזור צור; עין אל-חילווה, מיה ומיה באזור צידון; ויוביל בבעלבכ; שתילה, מאר אליאס וברג' אל-בראג'נה באזור ביירות; ונאהר אל-בארד ובדאוי באזור טריפולי. מבין המחנות הללו, מחנות עין אל-חילווה ונאהר אל-בארד הם הגדולים ביותר, בעוד מחנה שתילה הוא מהקטנים ביותר.

מחנה הנבטיה נהרס לחלוטין בהפצצה ישראלית ב-16 באפריל 1974. מחנות הפליטים באזור צור וצידון נהרסו חלקית כמה פעמים.