ח׳אן יונס, 20 בנובמבר 2026, וואפא – ספאא׳ אל־ברים
סוכנות הידיעות והמידע הפלסטינית וואפא מפרסמת, בשיתוף איגוד סוכנויות הידיעות הערביות, פאנא, כתבה במסגרת המדור לענייני נשים.
חודש אוקטובר, המוקדש ברחבי העולם להעלאת המודעות לסרטן השד ולעידוד אבחון מוקדם, הסתיים. ברצועת עזה ממשיכות חולות להתמודד עם המחלה ועם השלכות המלחמה גם יחד. מחסור בתרופות, מכשירי אבחון מושבתים והיעדר טיפול בקרינה הופכים את הדרך לטיפול למסע ממושך של המתנה ועקירה חוזרת. אחרות מנסות להשיג אישור לצאת מהרצועה כדי להשלים את הטיפול בחו״ל.
קריסת מערכת הבריאות פוגעת גם בבריאותן הגינקולוגית, התזונתית והנפשית של נשים, ומאלצת אימהות לבחור בין צורכי משפחתן לבין הטיפול הרפואי שהן עצמן זקוקות לו.
הטיפול נעצר לפני שהושלם
במחלקה האונקולוגית בבית החולים נאסר, שנפגע בתקיפות כוחות הכיבוש, יושבת איה אבו עלוואן, בת 41. היא אובחנה כחולה בסרטן השד, עברה שמונה טיפולים כימותרפיים ובהמשך ניתוח לכריתת שד. אלא שטיפול ההמשך נעצר: ברצועה אין אפשרות לקבל טיפול בקרינה.
״אין כאן טיפול בקרינה. נרשמתי לפני שנה ליציאה לטיפול בחו״ל, אבל תורי עדיין לא הגיע״, היא אומרת. ״הרופאים אמרו שהייתי צריכה לצאת כדי לקבל הקרנות ולהשלים את הטיפול, כי הוא אינו זמין בעזה״.
במהלך המלחמה נעקרה ארבע פעמים, והטיפול בה התעכב שוב ושוב. ״סבלתי מכאבי המלחמה ומכאבי המחלה, בלי המכשור וההקרנות הדרושים להשלמת הטיפול״.
״המלחמה התישה אותי והסרטן התיש אותי״, היא ממשיכה. ״קיבלתי שמונה מנות כימותרפיה, וכעבור כמה חודשים אמרו לי הרופאים שהמחלה חזרה בגלל העיכוב בטיפול ושצריך לכרות את השד ואת בלוטות הלימפה״.
הניתוח בוצע במאי 2026. כעת היא זקוקה לטיפול ביולוגי שאינו זמין ברצועה. ״אילו קיבלתי טיפול בזמן, המצב לא היה מגיע עד לכאן. היום המצב שלי קשה יותר״.
המחלה מכבידה גם על המשפחה
מאז הניתוח מתקשה איה להניע את ידה השמאלית, והטיפול בארבעת ילדיה נעשה קשה יותר.
״לפעמים בעלי עוזר לי ולפעמים בתי נדא, בת ה־13. אבל האמא עדיין מחזיקה את הבית. תחושת החולשה וחוסר האונים כואבת לי מאוד. הילדים שלי עוד קטנים״.
גם הכנת האוכל כרוכה במאמץ ובסיכון. בהיעדר אספקה סדירה של גז בישול היא מבשלת על עצים, אף שהרופאה הזהירה אותה מפני שאיפת עשן.
״זה מתיש אותי. הרופאה אמרה שאסור לי לשאוף את העשן, אבל אני לא יכולה להשאיר את הילדים בלי אוכל, ולא יכולה לקנות גז במחיר כל כך גבוה״.
במהלך המלחמה מתירות רשויות הכיבוש הכנסת כמויות מצומצמות ביותר של גז בישול לרצועה, ותושבים נאלצים לבשל בדרכים חלופיות, ובהן הבערת עצים.
הקשיים האלה מתווספים לשינוי העמוק שחל בחיי המשפחות בעזה. 28,560 נשים איבדו את בעליהן והתאלמנו. שיעור משקי הבית שבראשם נשים עלה מ־12% לפני המתקפה לכ־18% עד אוקטובר 2025.
הנתונים משקפים את האחריות הנוספת המוטלת על נשים לפרנסת המשפחה ולגידול הילדים, דווקא בשעה שמקורות ההכנסה אובדים ותנאי החיים מידרדרים.
במקביל חלה נסיגה חדה בשירותי האבחון והטיפול. ב־1 באוקטובר 2026 הזהירו מקורות רפואיים ברצועה כי בדיקות הסקר והאבחון המוקדם לסרטן השד ״מוגבלות ביותר וכמעט שאינן מתקיימות״.
לדבריהם, המחסור במכשור, בחומרים ובציוד למעבדות, לצד השבתת שירותי האבחון והטיפול, מחמיר את מצבן של החולות. חלק ממכשירי הממוגרפיה מושבתים, ואחרים אינם מספיקים לצרכים. המחסור בחומרי בדיקה ובציוד מעבדה מעכב גילוי של המחלה בשלביה המוקדמים.
החולות מתמודדות גם עם מחסור חמור בתרופות כימותרפיות, הורמונליות וממוקדות מטרה. הטיפול בקרינה אינו פועל ברצועה, וחלק מהניתוחים הייעודיים אינם מתבצעים בשל מחסור באמצעים.
לפני המלחמה אובחנו בעזה כ־360 מקרים חדשים של סרטן השד בשנה. ב־2024 נרשמו 250 מקרים וב־2025 כ־260. המקורות הרפואיים הזהירו כי הירידה במספר האבחונים אינה משקפת בהכרח ירידה בתחלואה, אלא את קריסת מערך הגילוי והאבחון.
הפגיעה במערכת הבריאות מסכנת גם נשים הרות ומיניקות, שנותרות ללא טיפול רפואי, מזון וציוד היגיינה מספקים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמשרד לענייני נשים, ברצועה יש כ־50 אלף נשים הרות, ומתקיימות בה עד 180 לידות ביום. יותר מ־12 אלף הפלות תועדו על רקע המחסור החמור במזון וההידרדרות בטיפול הרפואי.
במחצית הראשונה של 2026 בלבד תועדו יותר מ־3,950 מקרים של אובדן היריון. שיעור האנמיה בקרב נשים הרות הגיע ל־57.1%, ולפי ההערכות כ־24,600 נשים הרות ומיניקות סובלות מתת־תזונה חריפה.
״הדרך לטיפול הייתה קשה יותר מהעקירה״
עפאף עפאנה, מורה בגמלאות בשנות השישים לחייה, מתגוררת בבית שנפגע בהפצצות ונמצא בסכנת קריסה. גם היא מנסה להשיג את הטיפול הדרוש לה בסרטן השד.
במהלך המלחמה נעקרה שוב ושוב: מהעיר עזה לא־זוואידה שבמרכז הרצועה, משם לרפיח, למוואסי ח׳אן יונס ולבסוף למחנה ח׳אן יונס.
״הדרך לטיפול הייתה קשה יותר מהעקירה״, היא אומרת. ״אני צריכה בדיקת MRI למעקב, אבל המכשירים מושבתים ורשימת ההמתנה ארוכה. זה יכול להימשך שבועות. אפילו מחטים לביופסיה אין. המחלה לא מחכה, אבל כאן הכול נעצר בגלל המלחמה״.
במחלקה האונקולוגית בבית החולים נאסר קיבלה שמונה מנות כימותרפיה, בהפרש של 20 יום בין טיפול לטיפול.
״אחרי כל מנה הרגשתי שהגוף שלי בוער. סבלתי מכאבי בטן, מתגובה אלרגית, מהקאות ומדימום מהאף. העיניים דמעו בלי הפסקה״.
התסמינים נמשכו כארבעה חודשים, עד שהרופאים הפחיתו את המינון משום שגופה לא עמד עוד בטיפול.
״אני צריכה בדיקת CT נוספת כדי לבדוק את התקדמות המחלה, אבל אין לי אפשרות לקבל אותה בגלל המחסור בציוד בבתי החולים. ההמתנה יכולה להימשך יותר משלושה חודשים. הרופא אמר שהוא חושש שהמחלה התפשטה, אבל אני עדיין לא יודעת״.
״אני צריכה להשלים את הטיפול בחו״ל״, היא מוסיפה בשקט. ״הגשתי בקשה לצאת לפני שנה ושלושה חודשים, אבל לא הצלחתי בגלל סגירת המעברים ומניעת יציאת חולים בידי רשויות הכיבוש. אני לא מבקשת הרבה, רק הזדמנות להשלים את הטיפול״.
נתוני משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוצ׳ה, שפורסמו ב־22 באוקטובר 2026, מצביעים על כ־664 מקרים מתועדים של סרטן השד ברצועת עזה, שאוכלוסייתה מונה כ־2.2 מיליון בני אדם. 105 מהמקרים אובחנו במהלך 2026.
הנתונים מצביעים על יכולת מוגבלת לבצע בדיקות דימות ועל מחסור בציוד ובחומרים לבדיקות מעבדה, המעכבים אבחון, טיפול והפניות רפואיות.
התמונה הרשמית חלקית: נשים רבות אינן מצליחות להגיע למרכזי הבדיקה בשל עקירה חוזרת או משום שהן עסוקות בהשגת מים ומזון למשפחותיהן, באוהלים שאין בהם תנאי קיום בסיסיים.
אין בדיקה, והדאגה גוברת
באוהל במחנה עקורים צפוף ממערב לח׳אן יונס יושבת ראניה עבדאללה, בת 38, ומניחה את ידה על החזה. זה שבועות היא חשה כאב וכובד שאינם חולפים.
ראניה, שנעקרה מרפיח למוואסי ח׳אן יונס, הבחינה בשינוי בגודל השד השמאלי ובתחושת כובד חריגה. היא פנתה לבית החולים לבדיקה ראשונית.
״אמרו לי שאני צריכה ממוגרפיה, אבל התברר שהמכשיר לא עובד. לא הצלחתי להשלים את הבדיקה״.
היא עדיין ממתינה לבירור השינויים שהבחינה בהם. עד כה לא אובחנה כחולה בסרטן השד.
״אני אמא לחמישה ילדים שזקוקים לטיפול ולתשומת הלב שלי״, היא אומרת. מבחינתה, האבחון המוקדם נוגע גם לעתיד משפחתה.
הקושי להשיג בדיקה משקף את היקף ההרס במערכת הבריאות. לפי ארגון הבריאות העולמי, 94% מבתי החולים ברצועה ניזוקו באופן מלא או חלקי. נכון לספטמבר 2026, רק 19 מתוך 36 בתי החולים פעלו, וגם הם באופן חלקי.
מחקר שפורסם בכתב העת לבריאות מזרח הים התיכון של ארגון הבריאות העולמי, וכלל 300 חולות סרטן שד בעזה, מצא קשר בין החשיפה למלחמה לבין ירידה חדה באיכות החיים הגופנית, הרגשית והחברתית. עייפות הייתה הקושי השכיח ביותר, שעליו דיווחו 70% מהמשתתפות, ואחריה כאב, בשיעור של 60%, וקשיים כלכליים, בשיעור של 55%.
למחסור בטיפול ובאבחון מצטרפים אובדן הכנסה, הרס בתים ועקירה חוזרת. הוצאות הנסיעה לבית החולים, רכישת תרופות ומשככי כאבים והשגת מזון מתאים בזמן כימותרפיה מכבידות עוד יותר על החולות.
לפי הערכות עד יולי 2026, יותר משני מיליון פלסטינים נעקרו בתוך רצועת עזה. כ־1.4 מיליון מהם מתגוררים בכאלף אתרי מחסה. יותר מ־125 אלף מתוך 135 אלף אוהלים התבלו ואינם ראויים עוד למגורים. התנאים שוללים מנשים ומנערות פרטיות, ביטחון ושירותים בסיסיים, ומקשים על חולות להגיע לטיפול ולהתמיד בו.
הפגיעה בנשים אינה מסתכמת במחלה
באחד האוהלים במוואסי ח׳אן יונס מתארת רובא ג׳אבר, בשנות השלושים לחייה, קשיים בריאותיים נוספים שעמם מתמודדות נשים בזמן המלחמה והעקירה.
״אני מרגישה מבוכה וכאב בכל מילה. המלחמה הזאת פגעה בפרטים הכי אישיים של חיי היומיום ובכבוד האדם, ובמיוחד בכבודן של נשים״, היא אומרת.
ג׳אבר התקשתה להשיג מוצרי היגיינה ולקבל מענה לצרכיה בזמן הווסת ובהיריון. בשל העקירה והיעדר התחבורה נאלצה ללכת מרחקים ארוכים. לדבריה, בעקבות זאת סבלה מדימום ממושך ומבעיות בריאות שעדיין מלוות אותה.
היא מתארת גם פחד מתמיד מההפצצות, מהגזים הנפלטים בעקבותיהן ומהמזהמים שסביב אתרי העקורים. ״זה לא פחד רגעי. זו אימה מתמשכת ששוחקת את הגוף ואת הנפש והופכת כל רגע למאבק״.
דוחות של ארגון האו״ם לקידום נשים, קרן האוכלוסין של האו״ם ומקורות רפואיים ברצועה מהשנים 2025 ו־2026 מציגים פגיעה נרחבת בבריאותן הגינקולוגית, התזונתית והנפשית של נשים.
עד ספטמבר 2025 נותרו פעילים רק 37% ממוקדי השירות לבריאות הרבייה. כ־540 אלף נשים נותרו ללא טיפול בתחום זה, ו־55 אלף נשים הרות התמודדו עם סיכונים מוגברים. במחצית הראשונה של 2025 ירד מספר הלידות ל־17 אלף, לעומת 29 אלף בתקופה המקבילה ב־2022.
לפי הנתונים, 52.2% מהנשים ההרות ו־85% מהנשים לאחר לידה סבלו מאנמיה. יותר מ־60% מהנשים ההרות והמיניקות סבלו מתת־תזונה, ו־38% סבלו מתת־תזונה חריפה.
שיעור התינוקות שנולדו במשקל נמוך עלה מ־5% לפני המלחמה ל־15%. כ־557 אלף נשים מתמודדות עם חוסר ביטחון תזונתי חריף. כ־700 אלף נשים ונערות מצויות במצב חירום בכל הנוגע לבריאות ולהיגיינה בזמן הווסת, ולכ־500 אלף נשים אין ציוד היגיינה מספק.
לצד הפגיעה הגופנית עומס נפשי כבד. לפי אותם נתונים, 98.2% מהנשים שנעקרו מבתיהן סובלות מתסמינים חמורים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית, ושני שלישים סובלות מדיכאון. בין ינואר למאי 2025 קיבלו רק כ־3,000 נשים ונערות שירותי תמיכה חיוניים.
בתנאים אלה פוחת הסיכוי של חולות סרטן השד לקבל אבחון וטיפול בזמן, אף שלפי דוחות בריאות בינלאומיים, גילוי מוקדם יכול להעלות את סיכויי ההישרדות ליותר מ־95% במקרים מסוימים.
המשבר הבריאותי מתרחש על רקע אובדן נרחב של חיי נשים. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, עד אוקטובר 2026 נהרגו ברצועת עזה יותר מ־12,500 נשים, ובהן יותר מ־9,000 אימהות. כ־24,537 נשים נפצעו מאז תחילת המתקפה.
אחת ממתינה למנת טיפול או להקרנות, אחרת אינה מצליחה לעבור בדיקה שתקבע אם חלתה, ואחרות נאבקות להשיג את צורכיהן הבריאותיים הבסיסיים באוהלי העקורים. עבור כולן, הזכות לאבחון, לטיפול ולרعاية נדחית שוב ושוב, בשעה שהן ממשיכות לשאת בהשלכות הבריאותיות, החברתיות והנפשיות של המלחמה ובאחריות היומיומית למשפחותיהן.


