רמאללה, 11 בנובמבר 2026, וואפא – היום, יום רביעי, מציינים הפלסטינים 22 שנה למותו של הנשיא והמנהיג יאסר ערפאת, אבו עמאר.
יום השנה מצוין בצל מלחמת רצח עם וטיהור אתני המאיימת על הקיום הפלסטיני. ההרג, הפשיטות, ההרס, העקירה והמעצרים המלווים בהתעללות נמשכים כמעט מדי יום בערים ובכפרים הפלסטיניים. ברצועת עזה הגיע מספר ההרוגים ל־74,645 ומספר הפצועים ל־175,978, לצד תנאי מחיה קטסטרופליים.
11 בנובמבר נותר יום זיכרון כואב למנהיג שהקדיש עשרות שנים למאבק לשחרור לאומי ועמד במערכות צבאיות ומדיניות רבות. הוא מת ב־2004, לאחר יותר משלוש שנות מצור ותוקפנות ישראלית נגד מפקדתו ברמאללה.
ערפאת מילא תפקיד מרכזי בשלבי המאבק הלאומי מאז ראשית המהפכה הפלסטינית המודרנית. תבונתו המדינית, נחישותו ועמידתו בפני האתגרים אפשרו לו להפוך מפלות להישגים שנחרתו בהיסטוריה הלאומית. הוא איננו עוד, אך מורשת מאבקו נותרה נוכחת בקרב העם הפלסטיני והנהגתו.
מהפעילות הסטודנטיאלית להנהגת אש"ף
ערפאת, ששמו המלא מוחמד יאסר עבד א־ראוף דאוד סולימאן ערפאת אל־קודווה אל־חוסייני, נולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929 ולמד בקהיר. ב־1956 השתתף כקצין מילואים בצבא המצרי בהתמודדות עם המתקפה המשולשת על מצרים.
הוא למד בפקולטה להנדסה באוניברסיטת פואד הראשון בקהיר, וכבר בצעירותו פעל לחידוש התנועה הלאומית הפלסטינית במסגרת התאחדות הסטודנטים הפלסטינים, שבהמשך עמד בראשה.
בשנות ה־50 השתתף עם פעילים לאומיים פלסטינים בהקמת תנועת פתח. ב־1968 נעשה לדוברה הרשמי, ובפברואר 1969 נבחר ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, לאחר שבמשרה כיהנו אחמד א־שוקיירי ויחיא חמודה.
ב־1974 נאם בשם העם הפלסטיני בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, והשמיע את דבריו המפורסמים: "באתי אליכם כשבידי האחת רובה של לוחם מהפכה ובידי האחרת ענף זית. אל תניחו לענף הירוק ליפול מידי".
מביירות לתוניס ולזירה המדינית
בקיץ 1982, כמפקד ההנהגה המשותפת של כוחות המהפכה הפלסטינית והתנועה הלאומית הלבנונית, הוביל ערפאת את המערכה מול הפלישה הישראלית ללבנון. הוא עמד בראש הכוחות במהלך המצור על ביירות, שנמשך 88 ימים והסתיים בהסכם בינלאומי ליציאת הלוחמים הפלסטינים מהעיר.
כשעזב באונייה יוונית לתוניס, שאלו אותו עיתונאים מה תהיה תחנתו הבאה. "אני נוסע לפלסטין", השיב.
תוניס אירחה את ערפאת ואת הנהגת אש"ף ואנשיו, ומשם המשיך לקדם את דרכו חזרה לפלסטין.
ב־1 באוקטובר 1985 ניצל מתקיפה ישראלית נגד חמאם א־שאט שבתוניסיה, שבה נהרגו ונפצעו עשרות פלסטינים ותוניסאים.
ב־1987, לאחר פיוס בין הכוחות הפלסטיניים היריבים במושב איחוד של המועצה הלאומית, פעל ערפאת בכמה חזיתות: תמיכה במחנות הפליטים בלבנון, הכוונת אינתיפאדת האבנים שפרצה נגד הכיבוש ומאבק מדיני להרחבת ההכרה בזכויות הפלסטינים.
לאחר הכרזת העצמאות באלג'יר ב־15 בנובמבר 1988, הציג ערפאת ב־13 וב־14 בדצמבר באותה שנה את יוזמת השלום הפלסטינית בפני העצרת הכללית של האו"ם. העצרת התכנסה בז'נבה לאחר שארצות הברית סירבה להעניק לו אשרת כניסה לניו יורק.
היוזמה הניחה את היסוד להחלטת ממשל רונלד רייגן מ־16 בדצמבר לפתוח בדיאלוג עם אש"ף בתוניס, שהחל ב־30 במרץ 1989.
ב־20 בינואר 1996 נבחר ערפאת לנשיא הרשות הלאומית הפלסטינית בבחירות כלליות, והוביל את בניית מוסדותיה כבסיס למדינה הפלסטינית.
המצור ברמאללה והימים האחרונים
לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד בשנת 2000, על רקע העיקשות הישראלית וסירובו של ערפאת לוותר על הזכויות הפלסטיניות, פרצה ב־28 בספטמבר אינתיפאדת אל־אקצא.
כוחות הכיבוש כיתרו את ערפאת במפקדתו ברמאללה, בטענה שהוא מנהיג את האינתיפאדה. בהמשך פלשו לערים פלסטיניות במבצע שכונה "חומת מגן", והותירו אותו נצור בשטח מצומצם, ללא תנאי מחיה בסיסיים.
ב־2004 הידרדר מצבו הבריאותי והרופאים החליטו להעבירו לטיפול בצרפת. הוא אושפז בבית החולים הצבאי פרסי, על רקע חשדות גוברים כי הורעל, ושם מת לפנות בוקר יום חמישי, 11 בנובמבר.
ערפאת הלך לעולמו לפני 22 שנה, אך הותיר מורשת של מאבק ועקרונות לאומיים, ודרך שבה ממשיכים המנהיגים המייסדים, ובראשם הנשיא מחמוד עבאס.
