רמאללה, 1 בנובמבר 2026, וואפא – ראמי סמארה
"איך אתה מזהה אדם עני?", שאל החוקר.
"לפי השיניים שלו", השיב הרופא מאזן א־רנתיסי. "לעניים אין אפשרות להרשות לעצמם לטפל בשיניים".
א־רנתיסי, בן 71, הקדיש 45 שנה לטיפול בחסרי אמצעים, ללא תשלום. לפני שבוע שוחרר מארבעה חודשי מעצר, לאחר שרשויות הכיבוש הגדירו אותו "סכנה ביטחונית". לדבריו, המעצר נועד לפגוע בעבודתו ובסולידריות החברתית שהיא מבטאת.
"הכיבוש רואה בכל עזרה הדדית איום ובכל מעשה אנושי סכנה שיש לעקור", הוא אומר. "הם רוצים להעניש על אהבה, להפליל נתינה ולהפוך אנושיות לאשמה". הוא מציין כי תשעה רופאים נוספים נעצרו באותה תקופה. בעיניו, זו אזהרה לכל מי שמבקש לסייע למוחלשים.
עדותו מתארת שגרת כליאה של מכות, כבילה ממושכת בתנוחות מכאיבות, השפלות, פשיטות על התאים וריסוס גז, לצד מניעת שינה ומזון. לדבריו, גם אנשי הצוות הרפואי משתתפים במנגנון הדיכוי ומתנערים מחובתם לטפל בחולים.
הוא מספר על גרדת שהתפשטה ללא טיפול, על חולי סוכרת שאיבדו את ראייתם ועל אסירים עם מוגבלות שכלית שהוחזקו במעצר מינהלי. "אין התחשבות במצבי חירום, במחלות קשות וכרוניות או באנשים עם מוגבלויות", הוא אומר.
גם הוא נזקק לטיפול שלא ניתן לו. באחת ההעברות בתוך הכלא הושאר בשמש כשידיו כבולות מאחורי גבו, ונדרש לשאת כך את מזרנו. הוא התמוטט ואיבד את הכרתו. לדבריו, נותר כך עד הלילה, ואסירים שניסו לסייע לו נענשו.
התרופות שהביא עמו בליל מעצרו נמנעו ממנו עד להתערבות ארגון זכויות. כשלקה בדלקת שקדים, נאלץ לשכנע את רופא הכלא לתת לו אנטיביוטיקה, וקיבל חפיסה אחת במקום שתיים. נטילת תרופה פסיכיאטרית הפכה, לדבריו, לעילה ללעג מצד הצוות הסיעודי, שהאשים אותו בפני אסירים בשימוש בסמים.
כשביקש יחס מכבד כעמית למקצוע, נענה בקללות. לבסוף חדל להזדהות כרופא בפני הסוהרים. את גילו, לעומת זאת, לא יכול היה להסתיר — וגם הוא לא הגן עליו מאלימות.
ב־25 באוקטובר הורה בית משפט של הכיבוש לשחררו. עוד לפני עלות השחר הועבר לבית המשפט כשידיו כבולות מאחורי גבו, רגליו אזוקות ועיניו מכוסות. במשך שעות הוחזק עם 16 אסירים נוספים בחדר ששטחו לא עלה על שישה מטרים רבועים.
משם, לדבריו, הובל לאורך דרך של קילומטר לפחות, כשהוא כבול ונדרש להשאיר את ראשו מורכן. סוהר משך אותו בכוח, והוא נפל על ברכיו ונחבט בראשו ברצפת הבטון. "שמעתי את החבטה וראיתי הבזק אור", הוא מספר.
כשאח שאל אם הוא חש דבר מה, השיב בשלילה. חודשי המעצר לימדו אותו שתלונה עלולה להיענות בלעג. בהמשך שאל מנהל הכלא על החבורה במצחו. א־רנתיסי סיפר שהסוהר משך אותו וגרם לנפילתו. לדבריו, המנהל השיב: "אתה משקר".
למרות התנאים, א־רנתיסי לא הפסיק לטפל. הוא ייעץ לאסירים, ניסה לאבחן את מחלותיהם והסביר כיצד להתמודד עמן באמצעים המעטים שעמדו לרשותם. האסירים הצעירים הגנו עליו בתורם: כשסוהרים פשטו על התאים והיכו את הכלואים, הם דחקו אותו לפינה, נעמדו לפניו וספגו את המכות בגופם.
ההערכה הזאת, הוא אומר, שווה בעיניו יותר מכל תשלום. היא מזכירה לו את תחילת עבודתו בכפרי רמאללה ב־1985, כשמטופלים היו שולחים אותו הביתה עם תאנים, זיתים, לחם טאבון וברכות.
גם לאחר המעצר הוא דבק באמונתו שטיפול רפואי הוא זכות, ללא קשר ליכולת לשלם. עונש על תנאי שנלווה לשחרורו עדיין מרחף מעליו. הוא חושש שרשויות הכיבוש ימנעו ממנו להתנדב, יסגרו את מרפאתו או יטילו עליו קנסות כבדים. אבל את אהבת מטופליו, הוא אומר, לא יוכלו לקחת — וגם לא את חיוכיהם, החושפים שיניים שאין להם אפשרות להרשות לעצמם לטפל בהן.
