עזה, 19 באוקטובר 2026, וואפא — ספאא אל־ברים
שלוש שנות מלחמה הותירו את שוק העבודה ברצועת עזה כמעט משותק. שדות נעקרו, בתי מלאכה נהרסו וכלי רכב הושבתו. חקלאים, נהגים, בעלי מקצוע ובוגרי אוניברסיטאות מחפשים כעת כל עבודה שתאפשר להם לקנות מזון למשפחותיהם.
אבו עאמר קודיח, שנעקר מעבסאן שבדרום־מזרח הרצועה, חי עם משפחתו בת שבע הנפשות באוהל ממערב לחאן יונס. לפני המלחמה עיבד את אדמתו והעסיק 20 עובדים. הוא גידל גידולים עונתיים ומסק זיתים וקטף תפוזים מעצים שנטע סבו לפני עשרות שנים.
"ההפגזות הרסו את הבית שלי, שרפו את האדמה, עקרו את העצים והשמידו את הציוד החקלאי", הוא אומר. מאז נעקרה משפחתו שוב ושוב. עיירתו נמצאת ממזרח לקו הצהוב, ואין באפשרותו לשוב אליה.
מדי בוקר, עוד לפני הזריחה, הוא יוצא עם כלי עבודה פשוטים ומציע לפנות הריסות, לתקן קירות או להעמיס שקי סיוע. "לפעמים אני חוזר אחרי שעות בלי שמצאתי דבר. לפעמים אני מקבל שכר זעום שלא מספיק ללחם ולמעט אוכל. הילדים מחכים לראות מה אביא".
נתוני ארגון העבודה הבינלאומי והלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ממחישים את עומק הקריסה: ברבעון השלישי של 2025 הגיע שיעור האבטלה בעזה ל־85.1%. השכר היומי הריאלי הממוצע צנח מ־16 דולר ברבעון השלישי של 2023 ל־2.1 דולר כעבור שנתיים. באותה תקופה הצטמק התוצר המקומי הריאלי בכ־89%.
אחמד מאדי, שנעקר מרפיח במאי 2024, התפרנס לפני המלחמה מנהיגה בשכר יומי. הכנסתו היתה מצומצמת, אך הספיקה לצרכים הבסיסיים של משפחתו. באחת התקיפות נהרסו ביתו והמכונית שבה עבד.
"פעם הייתי יוצא מהבית ויודע שאחזור בסוף היום עם קצת כסף. היום אני יוצא ולא יודע לאן ללכת", הוא אומר. גם כשנמצאת עבודה, היכולת להגיע אליה תלויה בדלק, בתחבורה ובמצב הביטחוני. תקיפה נוספת עלולה לקטוע אותה בכל רגע.
אריג' שאכר קיוותה שתואר במדעי המחשב יפתח בפניה אפשרויות תעסוקה. "חיפשתי עבודה בתחום שלי. עכשיו אני מחפשת כל עבודה. אפילו עבודה זמנית הפכה להזדמנות נדירה", היא אומרת.
הייאוש הזה משתקף גם בנתונים: לפי ארגון העבודה הבינלאומי, 74.8% מתושבי עזה שהיו מחוץ לכוח העבודה ברבעון השלישי של 2025, אף שרצו לעבוד, אמרו שאיבדו תקווה למצוא עבודה.
עבדאללה סמחאן, שנעקר מצפון הרצועה לדרומה, איבד את המסגרייה הקטנה שפרנסה אותו במשך שנים. עם הרס בית המלאכה נפגעה גם פרנסתם של עובדיו ושל הספקים שעבדו עמו.
"לפעמים אני מוצא עבודה ליום או ליומיים, אבל לא יודע אם אוכל להגיע גם למחרת", הוא אומר. ההפגזות, העקירה, הדרכים הפגועות והשיבושים בשירותים הבסיסיים הופכים גם עבודה זמנית למקור הכנסה שאין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד.
לפי נתוני הארגון הבינלאומי להגירה שפורסמו ב־9 באוקטובר, כ־1.77 מיליון פלסטינים עדיין חיים ב־1,783 אתרי עקירה ברצועה. עבור רבים מהם, החיפוש אחר פרנסה מתחיל בכל בוקר בפתח האוהל ומסתיים בלי די כסף למזון.
