עזה, 17 באוקטובר 2026, וואפא — רים סוויסי
תושבים ברצועת עזה שאיבדו את מסמכיהם הרשמיים במלחמה מתקשים להסדיר את ענייניהם בבתי המשפט, בבתי החולים, בבנקים ובבתי הספר. הפצצות הבתים, הרס מוסדות הציבור ומערכות המידע שלהם הותירו רבים ללא דרך להוכיח את זהותם או לקבל מסמכים חדשים.
רוונד עאשור, בת 45, ניסתה במשך חודשים להוציא תעודת פטירה לבעלה אחמד, שנהרג בגיל 50 בתחילת המלחמה, כדי להשלים את הליך הנישואים של בתה תסנים, בת 17.
הקושי התעורר כשהגיעה לבית המשפט להסדיר את נישואי בתה. השופט סירב לאפשר לאחיה של הכלה לשמש אפוטרופוס לצורך הנישואים, משום שטרם הגיע לגיל הנדרש. כשנודע לו שאביה נהרג בתחילת המלחמה, דרש תעודת פטירה כתנאי להשלמת ההליך. מכאן החל מסע הביורוקרטיה.
"במשך יותר מחצי שנה התרוצצתי כדי להוציא תעודת פטירה לבעלי", מספרת עאשור. "הוא נהרג בתחילת המלחמה, כשהיינו עקורים בבית הספר אסמאא באזור א־שאטי, במערב העיר עזה".
"שש פעמים התייצבתי לפני השופט, ובכל פעם הוא סירב לאשר את נישואי בתי בלי מסמך רשמי המעיד על מות אביה", היא אומרת.
"ניסינו לשכנע אותו שבני ישמש אפוטרופוס לכלה. הוא כמעט השתכנע, אבל חזר וסירב כשגילה שהילד בן 14 בלבד ושעדיין אין לו תעודת זהות".
"כמעט ויתרנו על הנישואים", היא מוסיפה. "לבסוף, אחרי מאמצים רבים, השופט הסכים להשלים את ההליך מתוך התחשבות בנסיבות המלחמה ובכך שלתושבים בעזה אין מסמכים רשמיים".
סיפורה של עאשור משקף את מצוקתם של רבים ברצועה שאיבדו תעודות זהות, תעודות לידה ופטירה, דרכונים, שטרי בעלות ותעודות אקדמיות. המסמכים אבדו בהפצצות שהחריבו בתים על יושביהם, בהרס מוסדות ממשלתיים ומערכות המידע שלהם ובמנוסה תחת אש. אחרים לא הצליחו להנפיק מסמכים מלכתחילה בשל המלחמה, המצור וסגירת מוסדות הציבור.
כך נעצרו הליכים רשמיים רבים, ונוסף עוד קושי לחיי התושבים, שגם הפעולות הפשוטות ביותר הפכו בהם למאבק.
לפי נתונים רשמיים מקומיים בעזה, כ־2.15 מיליון פלסטינים נעקרו מבתיהם בעקבות ההפצצות וההרס. לפי דו"חות האו"ם המובאים בנתונים, בין 82% ל־90% מהמבנים ברצועה נפגעו או נהרסו. עוד נמסר כי ישראל הרסה 236 מבנים ששימשו מוסדות ממשלתיים.
סעיד אבו זינה, בן 34, התגורר בשכונת שג'אעיה שבמזרח העיר עזה. "במארס 2024 הורו לנו להתפנות לקראת הפצצת האזור", הוא מספר. "הצבא נתן לנו עשר דקות. יצאתי בריצה מהבית לפנות בוקר, ובקושי הצלחתי לחלץ את ילדיי".
"עמדתי ברחוב וחיכיתי שיפציצו את הבית. אז נזכרתי שכל המסמכים שלי נשארו בפנים. מרוב פחד לא לקחתי איתי אף אחד מהם".
כעבור חודשיים עמדה אשתו ללדת. "בבית החולים ביקשו את תעודות הזהות של שנינו. הסברתי שאין לנו, אבל סירבו לקבל אותה, אף שהיתה בצירים קשים. נאלצתי לקחת אותה לבית חולים פרטי. אמרתי להם שהמסמכים שלי נבלעו בהריסות, ונדרשתי לשלם סכום נוסף כדי להסדיר את רישום התינוק".
"אובדן המסמכים מקשה עלינו בכל מקום — בבנק, בבתי הספר ובבתי החולים", הוא אומר. "אנחנו לא יודעים מה הפתרון".
מוחמד זנון, בן 18, אינו יודע מה עלה בגורל אביו, שנעדר מאז המלחמה. "אנחנו לא יודעים אם הוא נהרג או נעצר בידי ישראל", הוא אומר. "פנינו לבית המשפט כדי לקבל אישור שיאפשר לנו לקבל סיוע כיתומים, אבל הבקשה נדחתה".
"כששאלנו מדוע, הסבירו לנו שכדי להוציא תעודת פטירה דרושים עדי ראייה שראו את הגופה. כך נשארנו בחוסר ודאות כמעט שנה".
"עד היום איננו יכולים לקבל עזרה מארגוני צדקה המסייעים ליתומים, כי אין לנו תעודת פטירה", הוא אומר.
יש מוסדות שאינם מקבלים צילומים של תעודות זהות מחשש לזיוף. בהיעדר המסמכים מתקשים תושבים לקבל סיוע הומניטרי, להוכיח את מעמדם האישי ולרשום לידות, פטירות, נישואים וגירושים. עבור רבים שאיבדו את בתיהם, אובדן המסמכים הפך לחסם נוסף בפני מימוש זכויות וקבלת שירותים.
