טובאס, 11 באוקטובר 2026 (וואפא) – אל-חארת' אל-חוסני
המסע של בסאם בני עודה (46), תושב קהילת ראס אל-אחמר שמדרום לטובאס, לעיירה טמון הסמוכה לפני עשרה ימים, לא היה ביקור חברתי שגרתי. המסע הזה ממחיש את תנאי החיים הקשים שכופה הכיבוש על התושבים הפלסטינים בקהילות הרועים בצפון בקעת הירדן. ההגעה לכביש הראשי הפכה למשימה מסוכנת, אספקת מים ומספוא מחייבת מאמץ יומיומי, ושליחת הילדים לבית הספר דורשת חיפוש מתמיד אחר הדרך הבטוחה ביותר.
כשבני עודה החליט לצאת לטמון, הוא רכב על בהמת המשא שלו ויצא מאזור האוהלים עד שהגיע לנקודה הקרובה ביותר שאליה יכולים להגיע כלי רכב. משם המשיך בדרכו. המסע, שנראה לכאורה פשוט, ממחיש את הבידוד שבו נתונה הקהילה מאז שכוחות הכיבוש הטילו עליה מצור לפני כחודש ואסרו על כניסת כלי רכב אליה ועל יציאתם ממנה.
במרחק של כ-200 מטרים מאוהלי משפחתו ניצב שער ברזל שהקימו כוחות הכיבוש לפני כשני עשורים בכניסה הצפון-מזרחית לאזורי עטוף וראס אל-אחמר. לפני שלוש שנים נסגר השער לתנועת התושבים, ובכך נמנעה מבני עודה דרך גישה מרכזית לטמון ולאזורים שממזרח לה. בחודשים האחרונים הוחמרו ההגבלות, והאזור הפך למובלעת מבודדת כמעט לחלוטין.
"הקהילה הפכה לבית כלא גדול. הכול נמצא כאן, אבל אסור לך להשתמש בדבר", אומר בני עודה בתארו את החיים במקום.
לדבריו, ברשותו עדר של 70 ראשי צאן, אך הוא אינו יכול להוציא אותם למרעה בשטחים הסמוכים לאוהליו בשל ההגבלות על התנועה ועל הגישה לאדמות המרעה.
בקהילת ראס אל-אחמר מתגוררות כ-47 משפחות פלסטיניות. שש מהן מתמודדות בחודש האחרון עם תנאים קשים במיוחד בעקבות סגירת דרכי הגישה, הקושי להכניס אספקה בסיסית והלחץ הגובר המאיים על המשך חייהן באזור.
מצוקת המשפחות לא החלה עם המצור האחרון. היא חלק מהידרדרות מתמשכת בתנאי החיים מאז תחילת השנה, עם תחילתן של עבודות חישוף נרחבות באדמות חקלאיות והרס צינורות מים ובארות, לצורך סלילת דרך צבאית באורך של כ-22 קילומטרים וברוחב של עד 50 מטרים. הדרך משתרעת ממחסום עין שיבלי, שמדרום-מזרח לטובאס, ועד למחסום תיאסיר, שממזרח למחוז.
במחקר שפרסם בנובמבר 2025 החוקר והפעיל אמיר דאוד, תחת הכותרת "תמורות בשליטה הישראלית: מניהול הקרקע לסיפוחה", נכתב כי רשויות הכיבוש הוציאו תשעה צווים רצופים באזור טובאס, הנוגעים לכ-1,043 דונם, לצורך סלילת דרך צבאית החוצה את הגבעות במחוז ואת צפון בקעת הירדן.
לפי המחקר, במחצית הראשונה של 2026 נוספו ארבעה צווים הנוגעים ל-27.65 דונם, וביולי פורסמו שישה צווים נוספים הנוגעים ל-497.86 דונם, לצורך סלילת מקטעי דרך באורך כולל של 9,983 מטרים.
המחקר קושר את הרחבת התשתיות להקמת שמונה מאחזים במחוז מאז 2023 ולהקצאת 8,700 דונם מאדמות טובאס למרעה של מתנחלים, כחלק משינוי דפוסי השליטה באדמות החקלאיות ובשטחי המרעה באזור.
ראש מועצת הכפרים עטוף וראס אל-אחמר, עבדאללה בשאראת, אומר כי ההתפתחויות הללו, לצד עבודות החישוף והגבלות התנועה, אילצו חמש משפחות פלסטיניות לעזוב את האזור. לדבריו, הדבר ממחיש את השפעת הצעדים על יכולת התושבים להמשיך להתגורר באדמותיהם.
גם נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מצביעים על התגברות סכנת העקירה של קהילות בדואיות וקהילות רועים פלסטיניות בגדה המערבית, במיוחד בצפון בקעת הירדן.
לפי דוח שפורסם ב-23 באפריל 2026, תקיפות מתנחלים והגבלות הגישה מאז תחילת השנה גרמו נזק למתקנים ולרשתות מים ב-32 קהילות פלסטיניות. ב-12 באפריל נפגעה רשת מים מרכזית סמוך לח'רבת עטוף בעקבות עבודות חישוף, ואספקת המים ליותר מ-20 משפחות באזורי עטוף וראס אל-אחמר נותקה.
עבור בני עודה, הקשיים אינם מסתכמים בחופש התנועה. גם אספקת מים ומספוא למשפחתו ולעדר מחייבת נסיעה בדרכים ארוכות העוברות בהרים המקיפים את הקהילה, בעקבות חסימת הכניסות ומניעת גישה ישירה של משאיות ומכליות מים.
לדבריו, ארבעה שערי ברזל מקיפים את הקהילה שבה הוא מתגורר. עד לפני כחודש השתמשה משפחתו במעבר צר שאפשר לה לנוע מחוץ לאזור, אך כוחות הכיבוש חפרו בו תעלה וחסמו בכך את אחד מנתיבי הגישה האחרונים שנותרו לה.
תעלה נוספת נחפרה במרחק של כשני קילומטרים מביתו והקשתה עוד יותר על היציאה מהאזור. כעת, כדי שמכלית מים או משאית מספוא תגיע לקהילה, עליה לנסוע בדרכים הרריות ארוכות ומפותלות.
בקהילה שתושביה מתפרנסים מגידול צאן, ההגבלות הללו אינן רק מכשול לוגיסטי. הן מאיימות על מקור פרנסתן של המשפחות ועל יכולתן להמשיך להתגורר במקום, לנוכח צמצום הגישה לשטחי המרעה, למקורות המים ולאדמות שעליהן מבוססים חייהן.
אולם הקושי הגדול ביותר מבחינתו של בני עודה מתגלה מדי בוקר, כשהוא מנסה לשלוח את ארבעת ילדיו לבית הספר בעטוף הסמוכה.
לדבריו, ההגעה לבית הספר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. הוא מסיע את ילדיו על גבי בהמת המשא שלו עד לנקודה שהוא מחשיב לבטוחה יחסית, ומשם הם ממשיכים ברגל לבית הספר. בסיום יום הלימודים הוא ממתין להם ומחזיר אותם לביתם.
אף שהדרך הזאת אפשרה לילדים להמשיך בלימודיהם, היא לא סיפקה פתרון קבוע. בשל כך נאלץ בני עודה לשלוח אותם בתחילת כל שבוע לקרובי משפחה בטמון, ולהחזירם הביתה בסוף השבוע, כדי לחסוך מהם את קשיי הדרך ואת הסכנות הכרוכות בנסיעה היומיומית.
כך, השפעת המצור אינה מוגבלת לתנועת התושבים ולאספקת צורכיהם הבסיסיים. היא פוגעת גם בחיי המשפחה ובחינוך הילדים, ומאלצת את ההורים לבחור בין השארת ילדיהם בבית לבין שליחתם למקום שבו יוכלו ללמוד בתנאים בטוחים יותר.
לצד המחסומים, התעלות והדרכים החסומות, מתמודדות המשפחות בראס אל-אחמר גם עם פשיטות חוזרות של מתנחלים על אוהליהן. לדברי התושבים, המתנחלים דורשים מהם לעזוב את בתיהם, ומגבירים את החשש מפני עקירתם מהאזור.
המשפחות מתמודדות עם חוסר ודאות בנוגע לעתידן, לנוכח הגבלות התנועה, צמצום שטחי המרעה והקושי להשיג מים ומספוא. תנאי החיים במקום הולכים ומידרדרים, והאפשרות להמשיך להתגורר בו נעשית קשה מיום ליום.
למרות התנאים הללו, בני עודה נחוש להישאר באדמתו. הוא מספר על הקשר שלו למקום שבו בנה את חייו, גידל את משפחתו ומצא את מקור פרנסתו.
"למרות כל הקשיים של החיים בראס אל-אחמר, נישאר כאן עד נשימתנו האחרונה", הוא אומר.
מבין האוהלים המוקפים בשערי ברזל ובתעלות, נשמע קולו של בני עודה, המתאר את מאבקם היומיומי של התושבים על צורכיהם הבסיסיים: דרך פתוחה, מים שיגיעו לבתיהם, שטחי מרעה לעדריהם ובית ספר שילדיהם יוכלו להגיע אליו בלי פחד ובלי להסתכן בדרך.
