עזה, 7 באוקטובר 2026, וואפא – רים סוויסי

משפחותיהם של אלפי נעדרים ברצועת עזה חיות בהמתנה קשה. הן לא הצליחו לקבור את יקיריהן ולהיפרד מהם, ואינן יודעות אם הם עדיין בחיים או מתו מתחת להריסות הבתים והמבנים שהרסה מכונת המלחמה הישראלית בשנות מלחמת ההשמדה.

כמה משפחות הצליחו לחלץ את גופות יקיריהן לאחר חודשים או שנים מתחת להריסות. אחרות ממשיכות לחפש כל סימן שיוביל למידע על גורל נעדריהן, בתוך אי־ודאות וכאב שאינם מסתיימים.

לפי נתונים מקומיים, מספר הנעדרים ברצועת עזה מוערך בכ־13 אלף. כ־8,000 מהם עדיין מתחת להריסות הבתים והמבנים, ועוד כ־5,000 נעדרים שגורלם אינו ידוע.

״החלום שלי היה לקבור את אשתי ואת ילדי״

מחמוד הנייה, אחד מבני משפחות הנעדרים, מספר כי לפני ימים אחדים הצליח להביא לקבורה את אשתו, העיתונאית דועאא שרף, ואת בנו עוביידה, לאחר שהוגדרו נעדרים במשך יותר משנה וחצי.

״חילצתי את הילד שלי כשהוא בחיק אמו, ובני משפחתה חילצו את מה שנותר מעוביידה — עצמות קטנות״, הוא אומר.

״זה אחד האסונות הגדולים ביותר שחוו תושבי עזה בשלוש השנים האחרונות, רצח העם הזה שעדיין נמשך עד היום״.

הנייה בוכה ואומר: ״החלום שלי היה לקבור את אשתי ואת ילדי. היום לפחות הגשמתי את החלום להביא אותם לקבורה. בכל פעם שעברתי ליד הריסות ביתי התייסרתי מכאב, כשידעתי שאשתי וילדי נמצאים שם וגורלם אינו ידוע״.

לדבריו, יש במקום 47 גופות שלא זוהו. ״יש משפחות שלא מצאנו להן שום זכר, אפילו לא גופה של אחד מבניהן״.

אשתו ובנו נהרגו ב־25 באוקטובר 2023. לפי עדותו, באותה תקיפה נפגעו 16 בנייני מגורים ובהם 138 דירות, ונהרגו כ־450 תושבים, בהם ילדים, נשים וקשישים.

״בכל פעם שאסירים משתחררים, אני שואל אותם על אבא״

מוחמד עטאללה, בן 20, מספר כי אביו יצא מבית המשפחה ב־12 בפברואר 2024 ולא שב מאז.

״עברו ימים, לילות ושנים, ואני מרגיש כאילו סכין נעוצה בגבי. אבא שלי הוא המשענת שלי״, הוא אומר.

״אני בוכה עליו בכל יום, כי אנחנו עדיין זקוקים לו כל כך. פנינו לארגונים בינלאומיים, כמו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ולעורכי דין רבים, בתקווה למצוא קצה חוט בנוגע לגורלו. לצערנו, ללא הועיל״.

״אוכל למצוא מנוחה רק אם אדע שאבא נהרג ואקבור את שרידיו. כל עוד אין קבורה, אני חי באי־ודאות שמייסרת אותי, את אמי ואת אחותי״.

עטאללה מוסיף: ״בכל פעם שאסירים משתחררים מבתי הכלא של הכיבוש, אני ממהר לפגוש אותם וליצור עמם קשר כדי לשאול על אבא. אולי הוא מוחזק בידי הכיבוש. אי־הוודאות הזאת הורגת אותי״.

״אני רוצה לקבור את שרידיו כדי למצוא מנוחה״

גם כמיליה א־שנתף, בת 34, ממתינה בכאב לבירור גורלו של בנה סעיד, בן תשע. היא איבדה אותו בעת שהמשפחה נעקרה מביתה ועברה לבית הספר א־דחיאן בשכונת שייח רדוואן, במערב העיר עזה.

״איבדתי את בני אחרי שיצאנו מהבית ברגעים האחרונים. גופתו עדיין מתחת להריסות ולא הצלחנו לחלץ אותה עד עכשיו, משום שהבית הוא בניין בן שש קומות״, היא אומרת.

״אני מתה אלף פעמים ביום כשאני יודעת שהילד שלי, סעיד, עדיין מתחת להריסות. אני רוצה לקבור את שרידיו כדי למצוא מנוחה. בכל יום אני מכינה לו אוכל ומדמיינת שהוא עדיין שם, בחיים״.

״האש בלבי תכבה כשאקבור את ילדי ואוכל לבקר בקברו״, היא מוסיפה.

נעדרים מתחת להריסות

לפי עדויות צוותי ההצלה, אלפי גופות עדיין נמצאות מתחת להריסות המבנים. הציוד הדרוש לפינוי ההריסות ולחילוץ הגופות בקצב הנחוץ אינו זמין.

מקורות מסרו כי כדי להתחיל בפינוי ההריסות ובחילוץ השרידים, הרצועה זקוקה לעשרה מחפרים, ל־30 דחפורים ול־100 שופלים. כמות ההריסות ברצועה מוערכת ביותר מ־60 מיליון טונות.

לפי נתונים מקומיים, מאז תחילת המתקפה הצליחו צוותי ההצלה לחלץ מעט יותר מ־800 גופות בלבד, מתוך כ־8,000 שנותרו מתחת להריסות הבתים.

בשבוע שעבר הובאו בעזה לקבורה שרידיהם של 105 הרוגים מאזור מתחם א־תאג' במרכז העיר עזה, לאחר שמטוסי קרב הרסו בו יותר מ־16 דירות מגורים בבת אחת, על יושביהן.

משפחות רבות בעזה ממשיכות לחיות בין היעדרות לאובדן, וממתינות לידיעה אחת שתבהיר את גורל יקיריהן: גופה שאפשר להביא לקבורה, או מידע שיוביל לנעדר שמקומו וגורלו עדיין אינם ידועים.