מחנות העקורים אינם מותאמים למי שאינם יכולים לנוע בכוחות עצמם. משפחות נאלצות לשאת את יקיריהן לבורות המוקפים ביריעות בד, בעוד שהמחסור בחיתולים, במים ובחומרי חיטוי מעמיק את המצוקה
עזה, 3 בספטמבר 2026, וואפא – רימא סוויסי
סאברין בת החמש בוכה בכל פעם שהיא צריכה ללכת לשירותים. היא רואה את אחיה מגיעים אליהם בכוחות עצמם, אך היא אינה יכולה לעשות זאת. רסיס שהתמקם סמוך לעמוד השדרה שלה גרם לה שיתוק חלקי ושלל ממנה את היכולת לנוע ללא עזרה.
הילדה נפצעה לפני חמישה חודשים, כאשר כוחות הכיבוש תקפו בית סמוך לבית משפחתה באזור אבו אסכנדר שבמערב העיר עזה. מאז היא תלויה באמה, רשידה א-סבע, בת 43, בכל פעולה יומיומית.
״הסבל שלה חוזר בכל פעם שהיא צריכה לעשות את צרכיה״, סיפרה אמה. ״היא בוכה מפני שהיא רואה את אחיה הולכים לשירותים ללא עזרה, בעוד שהיא אינה מסוגלת להגיע אליהם בגלל המוגבלות שלה״.
משפחתה של סאברין נעקרה לפני כשנה וחצי למחנה ירמוכ שבמרכז העיר עזה. אביה אינו עובד מאז העקירה, ולמשפחה אין אפשרות לקנות עבורה חיתולים. בכל פעם שהילדה זקוקה לשירותים, אמה נאלצת לשאת אותה בידיה.
לדברי רשידה, העלייה במשקלה של סאברין, שנובעת בין היתר מכך שאינה יכולה לנוע, מקשה עליה לשאת אותה. כאשר האב נמצא באוהל, הוא עוזר לה ומרים את הילדה במקומה.
גם ההגעה לשירותים אינה סוף הקושי. המשפחה חולקת אותם עם שתי משפחות נוספות במחנה. למעשה, מדובר בבור באדמה המוקף ביריעות בד בלויות, ללא תשתית המותאמת לילדה שאינה יכולה לעמוד או לנוע בכוחות עצמה.
המציאות הזאת חוזרת במחנות העקורים ברחבי רצועת עזה. המחנות סובלים ממחסור חמור בשירותים בטוחים ונקיים, ואין בהם תשתיות ואמצעים המותאמים לאנשים עם מוגבלויות. ההמתנה הממושכת, המרחק והקושי לנוע הופכים צורך בסיסי למשימה קשה ומכאיבה עבורם ועבור בני משפחותיהם.
מספרם של האנשים עם מוגבלויות ברצועה גדל בעקבות הפציעות שהותירה המלחמה שמנהלים כוחות הכיבוש מאז 7 באוקטובר 2023. לצד הפגיעה הגופנית, הם מתמודדים עם עקירה, עוני ומחסור בחיתולים, בכיסאות גלגלים, במים ובחומרי ניקוי וחיטוי.
עלא א-דאיה, בת 47, מטפלת בבעלה, ששתי רגליו נקטעו בעקבות תקיפת כוחות הכיבוש בבית הספר אל-הודא שבמערב העיר עזה לפני שנה. הוא מתנייד בכיסא גלגלים ואינו יכול להגיע לשירותים בכוחות עצמו.
״אני מתקשה מאוד להעביר אותו לשירותים״, סיפרה. ״בני הבכור סעיד, בן 13, עוזר לי לשאת אותו״.
א-דאיה פנתה לארגוני סיוע רבים וביקשה חיתולים למבוגרים, משום שאינה יכולה להמשיך לשאת את בעלה כמה פעמים ביום. לאחר פניות ממושכות סיפק אחד הארגונים למשפחה חיתולים, אך השימוש בהם גרם לו גירויים ופצעים בעור.
הטיפול בו דורש כפפות, חומרי חיטוי וכמויות גדולות של מים, אך כל אלה כמעט אינם זמינים בתנאי העקירה. ״מצאתי את עצמי חסרת אונים״, אמרה. ״אני לא יודעת כיצד לטפל בו ולספק את צרכיו בתנאים הקשים האלה״.
סמר ערפאת, בת 55, נאלצת להתמודד לבדה עם קושי דומה. שני ילדיה, בני תשע ו-11, סובלים ממחלת עצמות תורשתית נדירה המגבילה את תנועתם. האתגר הקשה ביותר עבורה הוא לשאת אותם לשירותים במחנה העקורים.
עד לפני חודשיים סייע לה בעלה. לאחר שנהרג נותרה האחריות כולה עליה. ״אני נאלצת לשאת את שניהם, וזו משימה קשה מאוד עבורי״, סיפרה. ״לפעמים אני מבקשת עזרה מהשכנים, אבל פעמים רבות אין מי שיעזור לי, בעיקר בלילה״.
לערפאת אין אפשרות לקנות חיתולים לילדיה. היא נותרה ללא מפרנס ומתקיימת מסיוע שמעניקים ארגוני הסעד וממזון שהיא מקבלת מבתי התמחוי.
המחסור בשירותים בטוחים ונקיים מאיים על יותר מ-1.7 מיליון עקורים ברצועת עזה במשבר בריאותי וסביבתי. יותר מ-80% מתחנות שאיבת הביוב נהרסו, והאיסור על הכנסת חומרי בנייה וציוד מונע תיקון של מתקני התברואה והקמת מתקנים חדשים.
לפי דו״חות אונר״א מספטמבר 2026, יותר מ-83% מהאנשים עם מוגבלויות איבדו במהלך העקירות החוזרות את אמצעי העזר שלהם, ובהם כיסאות גלגלים, קביים ואביזרי שמיעה וראייה.
נתונים שפרסם פרויקט ACAPS, על בסיס נתוני אונר״א וארגון הבריאות העולמי, ממחישים את ממדי המשבר. בדצמבר 2023 שירת כל תא שירותים ברצועה כ-372 בני אדם בממוצע, לעומת התקן המומלץ של ארגון ההגירה הבינלאומי, הקובע תא אחד לכל 20 בני אדם.
גם מתקני המים, התברואה וההיגיינה הקיימים אינם מותאמים לאנשים עם מוגבלויות. חלק מהשירותים במרכזי המקלט מחייבים כריעה ואינם מתאימים למי שמתמודד עם מגבלה גופנית או עם מצב רפואי מסוים.
הקושי להגיע לשירותים המשותפים הביא כמה מהאנשים עם מוגבלויות לצמצם את כמויות המזון והשתייה שהם צורכים, כדי להימנע ככל האפשר מהצורך להשתמש בהם.
