בקעת הירדן, 19 ביולי 2026, וואפא – אסראא ע'וראני
שישה חודשים חלפו מאז גורשו בכפייה תושבי קהילת ראס עין אל־עוג'א ממקומם ההיסטורי לצד מעיין אל־עוג'א שבמרכז בקעת הירדן, אשר שימש במשך עשרות שנים עורק החיים של הקהילה. כיום כ־120 משפחות, המונות יותר מ־600 בני אדם, מפוזרות באתרי עקירה החסרים את תנאי החיים הבסיסיים ביותר.
הגירוש בא לאחר שורה של תקיפות מצד מתנחלים, שהחלו בהקמת מאחז חקלאי־רועי סמוך למעיין, בהשתלטות על מימיו ובייבושו, ובהשתלטות על שטחי המרעה הסמוכים. בהמשך הפכו התקיפות ליום־יומיות והביאו לעקירת הקהילה, הנחשבת לאחת הקהילות הבדואיות והרועות הגדולות ביותר שגורשו בכפייה בשלוש השנים האחרונות.
התושב היית'ם רשאידה משחזר בכאב את פרטי שלוש שנות האובדן שבאו לאחר הקמת המאחז ושלילת מקורות המים שעליהם הסתמכו התושבים למחייתם ולגידול עדריהם.
רשאידה, המתגורר כיום עם משפחתו באזור המרוחק כמה קילומטרים מהקהילה שממנה גורשו, בתנאים קשים, אומר: "חיינו בראס עין אל־עוג'א מדור לדור, אבל מעולם לא ראינו את מה שראינו בשנים האחרונות. הם ניתקו מאיתנו את עורק החיים".
המתנחלים לא הסתפקו במניעת השימוש במעיין, אלא הסיטו גם את תוואי תעלות המים שהזינו את הקהילה ואת השטחים החקלאיים בכפר אל־עוג'א הסמוך. הדבר אילץ את המשפחות לנסות להסתגל באמצעות רכישת מים במכליות, במחיר כספי כבד.
רשאידה, שהחזיק בעבר 400 ראשי צאן, מסביר כי נאלץ לרכוש מדי יומיים מכלית מים בנפח של עשרה מטרים מעוקבים, ובמקביל לקנות מספוא לאחר שהמתנחלים השתלטו על שטחי המרעה. בשל כך איבד גידול הצאן את כדאיותו הכלכלית.
התקיפות החריפו וכללו פשיטות על הקהילה וגניבת צאן. כמה חודשים לפני הגירוש איבד רשאידה את כל עדרו, לאחר שבמהלך תקיפה אלימה גנבו המתנחלים כ־1,500 ראשי צאן שהיו בבעלותו ובבעלות שכניו. לבסוף הובילו התקיפות היום־יומיות, החדירות לבתי המגורים והטלת האימה על הילדים לעקירתם בכוח.
למרות ההגבלות שמטיל הכיבוש על מקורות המים זה שנים, בשלוש השנים האחרונות חל שינוי מסוכן: מתנחלים החלו להשתלט ישירות על מעיינות, במקביל לקידוח בארות עמוקות באזור בידי חברת מקורות הישראלית. הקידוחים תרמו לדלדול מי התהום ולהורדת מפלס מעיין אל־עוג'א עד שהתייבש בשנה שעברה.
לפי דו"ח משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוצ'ה, שפורסם ב־19 במרץ 2026, כ־600 פלסטינים מקהילת ראס עין אל־עוג'א נעקרו בינואר 2026. זו הייתה עקירתה הגדולה ביותר של קהילה אחת בשל תקיפות מתנחלים והגבלות גישה בשלוש השנים האחרונות.
מעין אל־עוג'א לח'לת ח'דר: אותו דפוס התנחלותי הבולע את המעיינות
בצפון בקעת הירדן הואצו פעולות הגירוש הכפוי, המשנות את המציאות הדמוגרפית באמצעות אותו דפוס של השתלטות על מים. קהילת ח'לת ח'דר הייתה בין הראשונות שנעקרו באזור, לאחר שמתנחלים גידרו בשנת 2022 את המעיין שעל שמו נקראת הקהילה ומנעו מהתושבים להגיע אליו.
התושב חאמד דראע'מה, המגדל מאה ראשי צאן, מתאר השתלשלות דומה: הקמת מאחז רועים סמוך, גידור המעיין, השתלטות על שטחי המרעה ובהמשך תקיפת בתי המגורים.
"ניסינו להסתגל באמצעות הבאת מים במכליות ורכישת מספוא, אך המתנחלים המשיכו לתקוף את הקהילה בחסות צבא הכיבוש, שמתערב לטובתם, עוצר את התושבים ומטיל עליהם קנסות", הוא אומר. "נאלצתי לעזוב לאחר ששני בניי הנשואים נעצרו לפני כשנתיים".
הדפוס ההתנחלותי כולל גם מרדף אחר מכליות המים החלופיות. עאיד זוואהרה, שנעקר מקהילת אל־מיתה בתחילת השנה, מספר כי התקיפות החריפו באופן חסר תקדים במקביל למלחמת ההשמדה ברצועת עזה. לדבריו, השינוי החל עם הקמת מאחזי הרועים משנת 2016 והחריף באחרונה.
לפי נתוני הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, מספר מאחזי הרועים הגיע לכ־270 מתוך 370 מאחזים למטרות שונות בגדה המערבית. בשנת 2025 לבדה תועדה הקמתם של 89 מאחזי רועים חדשים.
זוואהרה מוסיף: "הבאת מכלית מים לקהילה הייתה דומה להרפתקה יום־יומית, משום שבדרך היינו נתונים למרדפים מצד המתנחלים וכוחות הכיבוש".
"מלחמת ההצמאה": הם שפכו את המים שנותרו במכלים בלילה שבו ארזנו את חפצינו
בקהילת אל־בורג', שנעקרה בכפייה בפברואר האחרון, מתאר נאיף אל־פקיר תמונה נוספת של "מלחמת ההצמאה".
"גם בלילה האחרון לפני שעזבנו, בזמן שארזנו את חפצינו, המתנחלים תקפו אותנו ושפכו את כל המים שנותרו לנו במכלים ובמכליות", הוא אומר. לדבריו, התנהגות זו חוזרת כיום מדי יום בקהילות נוספות המיועדות לעקירה.
גורל דומה מאיים כיום על הקהילות שנותרו, ובראשן ח'רבת אל־חמה בצפון בקעת הירדן. במשך חודשים מתמודדים תושבי המקום עם מצב קשה במיוחד, לאחר שמתנחלים השתלטו לחלוטין על המעיין, גידרו אותו ומנעו מ־20 משפחות המתפרנסות מגידול בעלי חיים להשתמש במימיו.
התושב מהיוב פקיה מספר כי הוא נאלץ לרכוש מים ולהביאם מדי יום במכליות מהכפרים ברדלה ועין אל־בידא, במסע יקר. עשרים המשפחות ניצבות בפני סכנת עקירה בשל רדיפת הרועים, ההשתלטות על הקרקעות ותקיפות מתנחלים משני מאחזים סמוכים: האחד הוקם בשנת 2016 מדרום לקהילה, והשני בשנה שעברה על אדמות הכפר כרדלה שמצפון לה.
בעקבות הגבלת הגישה למים ולשטחי המרעה, ירד מספר ראשי הצאן באל־חמה מ־2,500 בעבר לכ־1,700 כיום. פקיה, המחזיק 120 ראשי צאן, מסביר כי הוא קונה מכלית מים בנפח שלושה מטרים מעוקבים תמורת 70 שקל. כמות זו מספיקה לבעלי החיים ליום אחד בלבד, והדבר מכפיל את הוצאותיו לצד עלויות המספוא.
לפי הנתונים העדכניים ביותר של אוצ'ה, שפורסמו ביולי, תקיפות המתנחלים והגבלות הגישה הנלוות להן החריפו מאז ינואר 2023 ברחבי הגדה המערבית, ובמיוחד בקרב קהילות בדואיות ורועות בשטח C.
בין ינואר 2023 ל־6 ביולי 2026 נעקרו באופן מלא או חלקי 121 קהילות פלסטיניות. מתוכן 46 נעקרו לחלוטין, עשר מהן מאז תחילת 2026. בסך הכול נעקרו כ־6,200 פלסטינים, בהם יותר מ־3,000 ילדים. יותר מ־2,300 בני אדם, ובהם אלף ילדים, נעקרו בשנת 2026 בלבד.
מחקר של המכון למחקר יישומי בירושלים, אריג', משנת 2024, שכותרתו "מקורות המים בידי המתנחלים בצפון בקעת הירדן", קבע כי המים משמשים ככלי לחץ מרכזי שנועד לערער את יכולתם של הפלסטינים להישאר באזור.
לפי המחקר, עוד לפני המלחמה האחרונה בעזה השתלטו מתנחלים באופן מלא על 30 מתוך יותר מ־56 מעיינות בגדה המערבית ומנעו מפלסטינים להגיע אליהם. עוד צוין כי ההפרות הישראליות וצווי ההפקעה אפשרו לרשויות הכיבוש לשלוט במשאבים, להגביל קידוח בארות ארטזיות ופיתוח תשתיות ולשלול מהפלסטינים את זכויות המים שלהם.
מישור אל־בוקייעה וקאעון: דחפורי הכיבוש מוציאים את סל המזון של פלסטין ממעגל הייצור
מעקב אחר התקיפות חושף דפוס משולב של פעילות המתנחלים ורשויות הכיבוש. מאז 1967 השתלטו רשויות הכיבוש על מקורות המים העיליים והתת־קרקעיים באמצעות חברת מקורות. הדבר הוביל למחסור כרוני בקרב הפלסטינים, לצד הרחבת השימוש במים לטובת ההתנחלויות.
לפי מחקרו של החוקר תייסיר ג'בארה על שליטת הכיבוש במקורות המים בפלסטין, השתלט הכיבוש על רוב המקורות בטענה שיש לשמור על "אזורים טבעיים", אך בפועל הם הוקצו להתנחלויות. כיום נתונים כ־90% ממעיינות הגדה לשליטת הכיבוש.
המדיניות כללה מניעת קידוח בארות חדשות או העמקת בארות קיימות, הגבלת כמויות השאיבה ומניעת פיתוח ושיקום מקורות המים בידי הרשויות המקומיות הפלסטיניות. במקביל הותר למתנחלים לנצל את מאגרי מי התהום להשקיית גידוליהם.
הנתונים הרשמיים מצביעים על פער עצום בהקצאת המים. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ורשות המים הפלסטינית לשנת 2022, צריכת המים הממוצעת לנפש בגדה המערבית עמדה על 85.7 ליטר ביום. כאשר מחשבים את המים הראויים לשימוש ברצועת עזה, הממוצע יורד ל־20.5 ליטר ביום.
לעומת זאת, הצריכה הממוצעת של ישראלי עומדת על כ־300 ליטר ביום, ואילו צריכת המתנחלים גבוהה ביותר מפי שבעה מזו של הפלסטינים.
מציאות זו משתרעת גם על הכפרים החקלאיים בבקעה, ובהם ברדלה, כרדלה, עין אל־בידא ומישור אל־בוקייעה. מאז 1967 נשללה מהתושבים הגישה למי נהר הירדן, בארות ומעיינות יובשו ונאסר לקדוח חדשים. כתוצאה מכך נאלצו התושבים לרכוש מים ממקורות.
קווי מים חקלאיים נהרסים גם בטענה שלא ניתן להם היתר, או לצורך מימוש פרויקטים התנחלותיים וקיום אימונים צבאיים.
ההפרות החריפו מתחילת השנה, עם עבודות הדחפור בעאטוף ובמישור אל־בוקייעה שממזרח לטובאס, כחלק מפרויקט "החוט הארגמני", הכולל סלילת דרך צבאית והקמת גדר הפרדה.
לדברי ראש מועצת הכפר עאטוף, עבדאללה בשאראת, העבודות הובילו להרס קווי מים מרכזיים ולניתוק אספקת המים לכ־30 אלף דונם במישור אל־בוקייעה. שטח זה שווה לכשליש משטח המישור, המשתרע על 96 אלף דונם, והדבר מאיים לפגוע באופיו החקלאי של האזור, הנחשב לסל המזון של פלסטין.
מנהל מחלקת החקלאות בצפון הבקעה, עומר סוואפטה, אומר כי ההשתלטות על המים הוציאה שטחים נרחבים ממעגל הייצור החקלאי.
לדבריו, מישור קאעון בברדלה, ששטחו יותר מאלפיים דונם, לא עובד זה שנתיים, לאחר הקמת מאחז התנחלותי בסביבתו וניתוק קווי המים המזינים אותו.
סוואפטה ציין כי בתחילת שנות ה־70 חתמו רשויות הכיבוש על הסכם עם תושבי הכפרים החקלאיים, שלפיו יקבלו מכסות מים חלופיות במקום המקורות שנגזלו מהם. לפי ההסכם, ברדלה, כרדלה ועין אל־בידא היו אמורות לקבל 540 מטרים מעוקבים בשעה לאורך כל שעות היממה, והכמויות היו אמורות לגדול בהתאם לגידול האוכלוסייה. עם זאת, לפני כשבע שנים קוצצה המכסה ב־50%.
שישה עשורים של מצור מים שיטתי
החוקר לענייני מים והתנחלויות וליד אבו מוחסן מסביר כי ממשלות ישראל נוקטות מאז 1967 מדיניות שיטתית להשתלטות על המים בבקעת הירדן, הנמצאת מעל אגן המים המזרחי, השני בגודלו בגדה המערבית, ומשתמשות בה ככלי לגירוש כפוי.
בעבר הסתמכו התושבים על נהר הירדן, בארות ארטזיות ומעיינות, אולם נשללה מהם כל גישה למי הנהר. לתושבי טובאס לבדם היו בעבר 56 משאבות על הנהר.
במקביל נסגרו רוב הבארות הארטזיות הפלסטיניות, ובעליהן אולצו לחתום על הסכמים עם חברת מקורות. קידוח הבארות העמוקות בידי החברה הביא לייבוש הבארות הפלסטיניות שנותרו והמעיינות, או לירידה משמעותית במפלס המים בהם.
אבו מוחסן מוסיף כי לאחר שהכיבוש השתלט על המקורות, הוא החל לשלוט בכמויות המים המועברות, להטיל חשבונות גבוהים ולנקוט צעדי ענישה, כמו ניתוק מים בטענה להצטברות חובות.
לדבריו, הסכם אוסלו משנת 1993 הקצה לפלסטינים 118 מיליון מטרים מעוקבים של מי תהום, אך ישראל לא סיפקה את מלוא הכמות, אף שצורכי המים של האוכלוסייה הפלסטינית גדלו.
אבו מוחסן מזהיר כי באחרונה הקימו רשויות הכיבוש, באמצעות מקורות, קווי מים חדשים המספקים מים ישירות להתנחלויות בלי לעבור בכפרים הפלסטיניים. לדבריו, הדבר מבשר על החרפה במדיניות "הצמאת בקעת הירדן".
הוא מדגיש כי כיום מובילים המתנחלים את השלב המסוכן ביותר, באמצעות מאחזי רועים והשתלטות ישירה על משאבים ומעיינות.
לפי נתוני משרד החוץ הפלסטיני, מאז 1967 הטילה ישראל שליטה מלאה על מקורות המים באמצעות צווים צבאיים שהגדירו אותם "רכוש מדינה". המדיניות נמשכה גם לאחר הסכמי אוסלו, שהכירו בזכויות המים הפלסטיניות אך דחו את ההכרעה בהן למשא ומתן על הסדר הקבע.
סעיף 40 בהסכם אוסלו ב' הקצה לפלסטינים 118 מיליון מטרים מעוקבים, עם אפשרות לפיתוח בארות שיספקו 80 מיליון מטרים מעוקבים נוספים משלושת האגנים בגדה. בפועל הצליח הצד הפלסטיני לקדוח בארות שהוסיפו כ־30 מיליון מטרים מעוקבים בלבד.
המשרד מדגיש כי ישראל שולטת בכ־90% ממקורות המים המשותפים, עיכבה פרויקטים פלסטיניים, הטילה הגבלות מורכבות והרסה מתקני מים בשטחי B ו־C.
לדברי המשרד, הרשות הפלסטינית קיבלה לידיה ניהול של כמויות מים מוגבלות בלבד, תוך שהיא נושאת באחריות לתשתית מתפוררת ונאלצת לשלם עבור חלק מהמים הנשאב מהאגן המשותף ונמכר לפלסטינים בידי ישראל. מים אלה מהווים כמחצית מצריכת המים בגדה המערבית.
גם מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בצלם קבע בדו"ח משנת 2011, שכותרתו "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח", כי ישראל שולטת ברוב מקורות המים ומקצה אותם כמעט בבלעדיות להתנחלויות.
לפי הדו"ח, 28 מתוך 42 קידוחים בגדה מרוכזים בבקעת הירדן, ושם שואבת ישראל כ־32 מיליון מטרים מעוקבים בשנה לטובת ההתנחלויות. כ־9,400 מתנחלים מקבלים קרוב ל־45 מיליון מטרים מעוקבים בשנה לצורך חקלאות המיועדת ליצוא.
הדו"ח מציין כי מדיניות זו הובילה להתייבשות חלק מהבארות הפלסטיניות ולירידה בכמויות המים באחרות. בשנת 2008 שאבו הפלסטינים באזור כ־31 מיליון מטרים מעוקבים בלבד, ירידה של 44% לעומת התקופה שלפני הסכמי אוסלו. בשל כך נאלצו לצמצם את היקף החקלאות או לעבור לגידולים רווחיים פחות.
בדו"ח נוסף על משבר המים התייחס בצלם לשאיפת הכיבוש לעקור קהילות רבות באמצעות הגבלות על פיתוח תשתיות, השתלטות מתנחלים ורשויות ישראליות על מקורות מים טבעיים, הריסת בארות, בריכות ומעיינות ומניעת גישה אליהם.
לפי בצלם, פעולות אלה נועדו להביא לעקירת תושבי הקהילות הפלסטיניות מבתיהם.
הארגון קובע כי המדיניות מצמצמת את צריכת המים בקהילות המיועדות לעקירה לכ־20 ליטר לנפש ביום. כתוצאה מכך נאלצים התושבים לרכוש מים במכליות במחירים גבוהים ובאיכות נמוכה, בזמן שרשתות המים מנותקות.
בצלם מדגיש כי ישראל משתמשת בשליטתה במים כדי לספק את צרכיה ואת צורכי ההתנחלויות, ובמקביל לצמצם את יכולתם של הפלסטינים להישאר באדמותיהם באמצעות יצירת מציאות בלתי שוויונית בתחום המים.
כיום, זמן מה לאחר עקירתן של קהילות ראס עין אל־עוג'א, ח'לת ח'דר, אל־מיתה, אל־בורג' ועשרות קהילות נוספות, חיים תושביהן בתנאים קשים, הרחק מהמעיינות ומהאדמות שמהם נעקרו.
האדמות ומקורות המים נותרו בשליטת המתנחלים, הממשיכים בתקיפות היום־יומיות כדי לגרש קהילות נוספות ולהשתלט על משאבים נוספים באזור.
בזמן שהמשפחות העקורות מנסות להסתגל לחיי העקירה, למחירי המים הגבוהים ולאובדן שטחי המרעה ומקורות הפרנסה, קהילות אחרות בבקעה מתמודדות עם אותם סימנים מקדימים: מאחזי רועים מוקמים ליד מקורות מים, מעיינות נחסמים או מגודרים, שטחי מרעה מופקעים והתקיפות מתגברות, עד שההישארות במקום הופכת לסבל יום־יומי.
העובדות, העדויות והנתונים שנאספו בתחקיר זה מלמדים כי הפגיעה במקורות המים אינה עוד רק תוצאה של שליטת הכיבוש באזור במשך עשרות שנים ושל ביזת משאביו.
היא הפכה לחלק מדפוס חוזר, שבו פועלים רשויות הכיבוש והמתנחלים באופן משלים והופכים את המים, שהיו מקור חיים לקהילות שהתבססו במשך דורות על חקלאות ומרעה, לכלי לחץ, עקירה והרחבת השליטה.
כל עוד נמשכת ההשתלטות ההתנחלותית על המעיינות ועל משאבי המים בבקעת הירדן, ומתרחבות פעולות הגירוש הכפוי, נותרת שאלת עתיד הנוכחות הפלסטינית באזור פתוחה: כמה קהילות נוספות ייעקרו בכוח? והאם מדיניות זו תמשיך לפגוע בתנאים המאפשרים את הישארות הפלסטינים באזור, על רקע שתיקה בינלאומית מול ההפרות המתמשכות שמבצעים המתנחלים בתמיכת רשויות הכיבוש, והפגיעה בעקרונות המשפט הבינלאומי ובזכויות האדם?
