עזה, 18 ביולי 2026, וואפא – מוחמד דהמאן
איש לא העלה בדעתו שמצית, שנמכר לפני המלחמה במחיר של שלושה בשקל ונזרק מיד לאחר שהגז בו אזל, יהפוך למוצר נדיר שמחירו נע בין 90 ל־100 שקל. המחסור אף יצר מקצוע חדש המבוסס על תיקון מציתים ושימוש חוזר בהם, במציאות הממחישה כיצד המלחמה והמצור שינו גם את הפרטים הקטנים ביותר בחיי היום־יום ברצועת עזה.
עם המשך סגירת המעברים והמחסור בסחורות, מצוקתם של התושבים והעקורים אינה מוגבלת עוד למזון, למים ולדלק. היא התרחבה גם לכלים הפשוטים ביותר הדרושים להבערת אש, שעליה מסתמכים מאות אלפי עקורים לצורך בישול וחימום מים, לאחר הפסקות החשמל והיעדר גז בישול ברוב האוהלים.
באוהל צנוע ממערב לעיר ח'אן יונס יושב עבד א־רחמן אבו לבדה, בן 53 ותושב מחוז רפיח. העקירה אילצה אותו לחפש מקור פרנסה חדש למשפחתו, והוא מצא בתיקון מציתים מקצוע שלא היה מוכר בעזה לפני המלחמה.
אבו לבדה מספר כי בעבר נהגו התושבים להשליך את המציתים מיד לאחר שהתקלקלו או שהגז בהם אזל. כיום נשמר כל מצית בקפידה, ובעליו מחפשים כל דרך אפשרית להשיבו לפעולה, במקום לרכוש חדש שקשה למצוא ושמחירו אינו בהישג ידם.
הוא מתחיל את עבודתו באיסוף מציתים מקולקלים ובפירוקם לרכיביהם הבסיסיים. לאחר מכן הוא בודק את השסתום, אבן ההצתה, גלגל הניצוץ, הקפיצים ושאר החלקים הפנימיים. את החלקים הפגומים הוא מחליף בחלקים שנלקחו ממציתים משומשים, ולבסוף מרכיב את המצית מחדש ובודק אם הוא פועל.
לדבריו, השגת חלקי החילוף הפכה לאתגר שאינו נופל בקושי מתהליך התיקון עצמו. הוא נאלץ לרכוש מציתים משומשים במחיר של 10 עד 20 שקל ליחידה כדי להשתמש בחלקיהם, בשעה שמחירו של מצית חדש נע בין 90 ל־100 שקל.
המשבר אינו מסתכם בחלקי החילוף. אבו לבדה מסביר כי גז המיועד למילוי מציתים אינו זמין עוד ברצועת עזה. בשל כך הוא נאלץ להשתמש בגז בישול, שנכנס לרצועה בכמויות מוגבלות, אף שאינו מיועד לכך ופוגע ביעילות המצית ובאורך חייו.
מילוי מצית בגז בישול עולה חמישה שקלים, החלפת אבן ההצתה עולה שבעה שקלים, ומחיר התיקון משתנה בהתאם לתקלה ולחלקים הנדרשים. עם זאת, העלות עדיין נמוכה בהרבה ממחירו של מצית חדש.
אבו לבדה אומר כי הביקוש לתיקון מציתים גדל בהתמדה, משום שרוב המשפחות אינן יכולות עוד להרשות לעצמן להחליפם. מצית אחד מתוקן כיום שוב ושוב, לאחר שבעבר היה מושלך לאשפה מיד עם תום השימוש בו.
המצית כבר אינו רק אמצעי להבערת אש. הוא הפך לכלי חיוני בחייהן של אלפי משפחות התלויות בעצי הסקה ובתנורי בוץ להכנת מזון, במציאות שכפו המלחמה והמצור.
העקור מוחמד אבו ג'אמע, בן 62 ותושב מזרח ח'אן יונס, שביתו נהרס כליל בידי הכיבוש והוא מתגורר כיום באוהל באזור אל־מוואסי שממערב למחוז, אומר: "במהלך המלחמה סבלנו מעקירה ומאובדן הכול. הסבל שלנו כבר אינו מוגבל לרעב או למחסור במים, אלא הגיע לפרטים הפשוטים ביותר בחיי היום־יום".
הוא מוסיף: "בשל המחסור במציתים ומחירם הגבוה, אני עובר בין האוהלים ומחפש מישהו שיוכל להשאיל לי מצית. לפעמים חולפות שעתיים ויותר עד שאני מוצא אחד, כדי שנוכל להדליק אש ולהכין אוכל לילדיי, לבנותיי ולנכדיי שנעקרו עמי. כשאנחנו מצליחים להדליק אש, אנחנו שומרים עליה דולקת זמן רב ככל האפשר, כדי לבשל, לחמם מים ולהרתיח אותם להכנת חלב לילדים".
העקורה אבתסאם אל־אע'א, בת 39 ואם לבן ולשלוש בנות, שבעלה נהרג במהלך המלחמה, מספרת כי אובדן המפרנס אילץ אותה לבנות תנור בוץ ולאפות לחם לעקורים המתגוררים עמה במחנה, לאחר הפסקות החשמל והיעדר גז הבישול.
"הקושי הגדול ביותר שאני מתמודדת עמו בכל בוקר אינו השגת עצי הסקה, אלא מציאת דרך להדליק את האש", היא אומרת. "נהגתי לשאול מצית מהשכנים, אבל התביישתי להעיר אותם בשעות השחר. לכן חסכתי כסף עד שקניתי מצית בכ־90 שקל".
לדבריה, לאחר שהעקורים גילו כי ברשותה מצית, החלו כולם לשאול אותו ממנה. "לא יכולתי לסרב לאיש, משום שכולנו חיים באותם תנאים. בעקבות השימוש הרב הוא התקלקל, ותיקנתי אותו ב־15 שקל. לאחר מספר ימים הוא התקלקל שוב, ותיקנתי אותו פעם נוספת בעשרה שקלים".
אל־אע'א מציינת כי עקורים רבים מגיעים לתנור שלה כדי להדליק חתיכת קרטון או עץ, ואז נושאים אותה לאוהליהם כדי להכין אוכל.
"האם העולם כבר אינו מסוגל להציל אותנו?" היא שואלת. "אנחנו לא מתים רק מההפצצות. אנחנו מתים מדי יום מעוצמת המצוקה, הדיכוי והמחסור בצרכים הבסיסיים ביותר".
גם פאטמה חליל, בת 36 מצפון רצועת עזה ואם לארבעה ילדים, אומרת כי המצית הפך לאחד החפצים שמשפחתה מקפידה ביותר לשמור עליהם.
"לפעמים המצית הופך לחשוב יותר מהאוכל, משום שבכל יום אנחנו חושבים כיצד נדליק אש כדי לבשל או לחמם מים", היא אומרת. "אם הוא מתקלקל, אנחנו מנסים לתקן אותו. אם התיקון אינו מצליח, אנחנו מחפשים מצית בין האוהלים, ולעיתים נאלצים לעבור בין כמה אוהלים, משום שכולם סובלים מאותו משבר".
היא מוסיפה: "מחירי המציתים חורגים מיכולתן של רוב המשפחות. לכן תיקנו את המצית יותר מפעם אחת, משום שאין חלופה. הרגעים הקשים ביותר הם כשהילדים רעבים ואיננו מצליחים להדליק אש להכנת אוכל, או כשאדם חולה זקוק למים חמים ואין בידינו מצית".
משבר המציתים משקף צד נוסף בשינויים שכפתה המלחמה על חיי היום־יום ברצועת עזה. השימוש החוזר אינו מוגבל עוד לרהיטים או לכלי בית, אלא כולל גם את האמצעים הפשוטים ביותר שהאדם זקוק להם כדי למלא את צרכיו הבסיסיים.
המצית, שהיה לפני המלחמה מוצר זול שניתן להחליפו בקלות, הפך כיום למשאב נדיר. העקורים חולקים אותו זה עם זה, מחפשים אותו בין האוהלים ומתקנים אותו פעם אחר פעם, במציאות הממחישה את היקף הסבל של תושבי הרצועה תחת המלחמה והמצור.
