עזה, 18 בנובמבר 2025, וואפא – מוחמד דהמאן
"צעקתי ואף אחד לא שמע. התחננתי למות רק לא להישאר כבולה תחת הידיים שלהם. מה שעשו לי לא עושה בן־אדם, ומה שלא סיפרתי אכזרי יותר."
במילים האלה פתחה האסירה המשוחררת א״נ, בת 42 מצפון הרצועה, את עדותה המטלטלת על העינויים והאונס שחוותה בתוך מתקני כליאה של כוחות הכיבוש – מאז רגע עקירתה הכפויה מבית לאהיא ב־29 באוקטובר 2024 ועד שחרורה לאחר יותר מחודש של מעצר.
א״נ מתארת את שעברה כ"ציד נוסף מאחורי הקירות", ומדגישה שלא ידעה יום ולילה בתא. לדבריה לא נותר לה מושג על הזמן פרט למספר אחד: 101 – המספר שהעניקו לה החיילים במקום שמה וזהותה.
עינויים מהרגע הראשון
היא מספרת כי מהרגע שבו הגיעה למחסום הצבאי שהקימו כוחות הכיבוש בתוך הרצועה, עברה השפלות שיטתיות: אזיקים, כיסוי עיניים, הסרת החיג’אב בכוח, והשלכה על קרקע זרועת חצץ בקור קיצוני – כאישה היחידה בין 150 עצורים גברים.
למחרת הועברה עם יתר העצורים בשתי נגמ"שות, שלדבריה "לא ראויות לשימוש אנושי". לדבריה, "המכות לא הפסיקו לאורך כל הדרך, לצד קללות, חלקן נגד האל ודת האסלאם". הם הגיעו לנקודה צבאית באזור שדרות ונשארו שם לילה אחד – "תחנת מעבר למה שהיה גרוע יותר".
עם הגעתה ל"שדה תימן" נכפתה עליה התערטלות מלאה באיום נשק. כאשר הרימה את ידיה לפשוט את חולצתה, הוסרה לרגע רצועת העיניים והיא ראתה שני חיילים מכוונים לעברה את הטלפונים שלהם ומצלמים אותה. אחר כך כיסו את עיניה מחדש, והשאירו אותה בבגדיה התחתונים עד שהלבישו אותה מדי אסיר אפורים. חיילת גזזה את שערה.
אזיקי היד הודקו עד לגרימת פצעים מדממים. היא הוכנסה לכלוב צר שלא מאפשר ישיבה, ונשארה לעמוד גם כשהייתה זקוקה להתפנות. החיילים סירבו לאפשר לה, והיא נאלצה להתפנות בעמידה מול כולם – תחת עלבונות וצחוק.
בהמשך הוצאו כל העצורים לחצר, שם הוכרחו לכרוע שעות ארוכות ראשם אל הקרקע, בעוד חיילים משסים בהם כלבים. היא מספרת כי הטילפוניות הפחד גרמו לה להשתין על עצמה פעם נוספת.
לאחר שעות הועברו העצורים למה שתואר כ"בדיקה רפואית". "הרופא" שאל אם חלתה; ענתה שלא. כששאל אם הוכתה וענתה בחיוב – גידף אותה בעצמו. "זה לא מקום שיש בו רפואה או אנושיות", אמרה.
לאחר שחזרה לחצר, עדיין כורעת ומקובלת, הובלה לשיחה עם קצין מודיעין שביקש לדעת על מנהרות ומבוקשים ממשפחתה. כשאמרה שאינה יודעת, החיילים היכו אותה, במיוחד בבסיס הגולגולת. הקצין הציע לשחררה אם "תשתף פעולה", איים עליה באונס ובפגיעה במשפחתה. היא סירבה.
"חדר האונס" – הפשע הקשה ביותר
היא מתארת את היום השלישי כנקודת הפתיחה של הזוועות הקשות ביותר. ארבעה חיילים רעולי פנים הובילו אותה לחדר בגודל ארבעה מטרים רבועים, שבמרכזו שולחן מתכת מקובע לרצפה. "נראה שמיועד לעינוי ואונס נשים", אמרה.
היא נדרשה להתפשט לגמרי. קשרו אותה לשולחן, ושני חיילים אנסו אותה באלימות קשה, בעוד שניים אחרים מצלמים בטלפונים.
לדבריה בחדר היו מצלמות. אחרי כן הושארה קשורה ועירומה יום שלם ללא מים ואוכל. למחרת חזרו אותם חיילים. "אנסו אותי שוב. אחד מהם הסיר את המסיכה ואמר שקוראים לו ליאו, ממוצא רוסי. הוא דרש ממני 'להיענות לו'. כשסירבתי, היכו אותי באכזריות."
העוצמה והחזרתיות של האונס גרמו לה לדימומים ולזיהומים. באותו לילה קיבלה את הווסת בעוד הייתה עדיין קשורה, והושארה לדמם בלי טיפול.
"לא ידעתי זמן. הלילה כמו היום. אני רק מספר 101."
יום או יומיים לאחר מכן הועברה לחדר נוסף, שבו שרשראות וצלב מתכת לתליית עצורים. היא נדרשה שוב להתפשט, נקשרה בידיים וברגליים והורמה. "היכו אותי על החזה עד שנחנקתי". הציגו לה תמונות עירום וצילומי האונס ואיימו לפרסם אותם. כשסירבה לשתף פעולה – חיברו לגופה חוטי חשמל והלם אחרי הלם עד שהתעלפה. הקיצו אותה בהתזת מים קרים.
את תא מעצרה תיארה כ"מקפיא": מזגן על מקסימום קור, ללא מזרן וללא כיסוי. קיבלה כוס יוגורט ותפוח בלבד ביום. החיילים גידפו אותה בשל דימום הווסת ופצעי האונס.
ביום החמישי אחד החיילים, בליווי חיילת, נתן לה תחבושת. לדבריה התחבושת נראתה חשודה; כשנגעה בה הרגישה גרגרים. כשהטילה אותה לכלי המים שבתא – עלה עשן לבן מריח חנקני. "הבנתי שזה נועד לפגוע באיברים שלי." החיילים גידפו אותה כשראו שלא השתמשה בה.
העברתה ל "רמון" – "ושום דבר לא היה טוב יותר"
בלילה השישי נכנס קצין שהציג עצמו כ"קפטן אבו עלי" ואמר כי תועבר ל"רמון". "הבטיח שיהיה טוב יותר." כשהגיעה – הבינה שהעינויים נמשכים. ביקשו ממנה לרגל אחרי אסירות; סירבה.
ב"רמון" האלימות הייתה יומיומית. החיילים היו נכנסים לחדרים אקראיים ומכים את כל הנמצאות. המזון היה מקולקל. בקשות לטיפול רפואי נדחו. גז פלפל רוסס בתוך התאים עד שהתעלפו האסירות.
היא שהתה שם 25 יום. בהמשך אולצה לחתום על מסמך שבו היא מכחישה שעברה עינויים או אונס. איימו עליה בפרסום החומרים שתועדו. אחר כך הועברה ל"מסקוביה" בירושלים, שם הוכתה והושפלה שוב במשך יום.
שחרור בגוף מותש וזיכרון מדמם
לאחר יותר מחודש של מעצר ועינויים שוחררה ב־6 בדצמבר 2024 והועברה למעבר כרם שלום. היא לבשה את מדי האסיר האפורים ומספרה 101. כל חפציה נבזזו: טבעת, שרשרת, צמיד ומעטפה ובה 4,200 ש"ח.
במעבר קיבלה אותה משלחת הצלב האדום הבינלאומי. היא מסרה להם את כל הפרטים, ולאחר מכן הועברה לבית החולים האירופי בעזה כשהעינויים מוטבעים על גופה.
מאז שחרורה, לפני כשנה, היא מנסה לחזור לחיים רגילים – אך לשווא. היא מקבלת טיפול נפשי דרך הצלב האדום. היא מודה שחשבה לשים קץ לחייה. "אני לא יודעת לישון. כל לילה חוזר לשם."
"תדברו עלינו" – צוואה מאחורי הסורגים
את העדות סיימה בציווי של אחת האסירות ב"ダמון": "תספרי לעולם עלינו. אל תתני לקול שלנו למות. מה שקורה שם גדול מכל דמיון."
החוויה שעברה א״נ משקפת את ממדי הזוועה שחוו נשים ברצועה בשנתיים של מלחמת ההשמדה. הדבר מחייב תיעוד משפטי, זכויותי ותקשורתי – ומתן תמיכה נפשית מקיפה.
המספרים שמעבר לא״נ – תמונת השבר
מוסדות אסירים קובעים כי מדובר במדיניות שיטתית מאז 7 באוקטובר 2023.
בגדה נרשמו עד אוקטובר האחרון: 20,500 מעצרים, מתוכם 595 נשים ויותר מ־1,630 ילדים. מספר עצורי עזה אינו ידוע בשל העלמה מכוונת.
לדבריהם, העינויים הממושכים, ההרעבה, פגיעות רפואיות, אלימות מינית כולל אונס – נחשפים מדי יום בעדויות חדשות.
מומחי זכויות אדם: עינויים מיניים נרחבים ושיטתיים
מג'דה שחאדה, ראש יחידת הנשים במרכז הפלסטיני לזכויות אדם, אומרת לוואפא כי לאחר 7 באוקטובר השתנו לחלוטין תנאי המעצר והעינויים – כולל עינויים מיניים שנועדו לשבור אסירות ואסירים.
לדבריה הפגיעה מורכבת עוד יותר לאחר השחרור, כשהמשפחה אינה מצליחה להכיל את הטראומה – במיוחד במקרים של אלימות מינית.
יאסר עבד אל־גפור, סגן מנהל מחלקת המחקר במרכז, מציין כי המרכז עובד לפי "פרוטוקול איסטנבול" – ראיונות, בדיקה רפואית־משפטית, בחינת ראיות, תיעוד תנאי כליאה. עדויות שקיבל לאחר 7 באוקטובר מצביעות על אונס, התערטלות כפויה ופגיעה מינית.
לדבריו, המערכת של כוחות הכיבוש נושאת אחריות פלילית אישית לפי אמנת רומא, וכי המעשים מוגדרים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כשמבוצעים באופן רחב ושיטתי.
98 אסירים שנהרגו – המספר האמיתי גבוה יותר
בדוח שפרסמה "רופאים לזכויות אדם", נחשף כי 94 אסירים נהרגו בשנתיים האחרונות – בשל עינויים ושלילת טיפול רפואי. הארגון מעריך כי המספר נמוך משמעותית מהאמיתי, בשל ההעלמה מאז אוקטובר 2023.
תוצאות נתיחות, עדויות עורכי דין ובני משפחה מצביעות על דפוס של אלימות קשה: פגיעות ראש, דימומים פנימיים, שברים בצלעות, תת־תזונה חמורה, והיעדר טיפול מציל חיים.
יו"ר מועדון האסיר, עבדאללה אל־זע׳ארי, אומר כי 94 ההרוגים שנמסרו לרופאים לזכויות אדם, וארבעה נוספים שאושרו אחר כך – 98 בסך הכול – מצביעים בבירור על מספר גבוה בהרבה. לדבריו, מדובר במספר שאינו סופי.
אל־זע׳ארי מדגיש כי הנתונים משקפים "צורה נוספת של השמדה" נגד אסירי כוחות הכיבוש, כפי שמתארות עשרות עדויות של גופים זכויותיים פלסטיניים ובתוך שטחי 48.
