רמאללה, 5 ביוני 2025, וואפא – היום, יום חמישי, 5 ביוני, מצוינת השנה ה־58 ל"נכסה", שהובילה להשלמת כיבוש יתר השטחים הפלסטיניים בידי ישראל, כולל ירושלים, רמת הגולן מסוריה וסיני ממצרים, לאחר מלחמה שהתנהלה בין ישראל לבין מצרים, סוריה וירדן בשנת 1967.
האזכור השנתי מתקיים השנה על רקע המשך מלחמת ההשמדה שמנהלת ישראל נגד בני עמנו ברצועת עזה והמתקפות בגדה המערבית, כולל ירושלים הכבושה, הנחשבות כהמשך לנכבה הגדולה של 1948.
בהתבוננות לאחור על ההיסטוריה העקובה מדם של הכנופיות הציוניות וצבא הכיבוש, מתפוגגת כל תחושת הפתעה מול רמת הפשעים ועוצמתם. הטבח בעזה מתבצע מדי יום, משפחות שלמות נמחקות מהמרשם האזרחי, ומעל למיליון וחצי תושבים נעקרו ממקומם, נודדים מאוהל לאוהל בין צפון הרצועה לדרומה.
מאז 7 באוקטובר 2023, מתועדים 54,607 הרוגים בעזה, ו־125,341 פצועים, רובם נשים וילדים. מדובר בנתונים לא סופיים, שכן אלפים נוספים עדיין קבורים תחת ההריסות.
פרטי הנכסה
ישראל לא קיבלה את עקרונות השלום, דחתה את החלטות האומות המאוחדות, חתרה תחת מגילת האו"ם, והמשיכה בהשתלטות על אדמות פלסטיניות ובשדידתן לטובת הקולוניאליזם.
בשל הפעילות המדינית הבינלאומית, ובמיוחד רצונה של ממשלת צרפת דאז להימנע משימוש בכוח, התחייבו מצרים, סוריה וירדן שלא לפתוח במלחמה ולהפסיק את ההכנות הצבאיות. אך הפיקוד הצבאי הישראלי, בתמיכת ארצות הברית, ניצל את המצב וביצע מתקפה פתאומית בשעות הבוקר של 5 ביוני 1967.
ישראל פתחה במתקפה אווירית נרחבת והפתיעה את שדות התעופה והחילות האוויריים של מצרים, סוריה וירדן, ובכך השיגה שליטה אווירית מוחלטת לאורך כל ימי הלחימה.
בין 5 ל־8 ביוני עברו כוחות הכיבוש למתקפה, כשהמכה העיקרית ניתנה בגזרה המצרית, והמכה המשנית בגזרה הירדנית. במקביל, פעלו בגזרה הסורית במגננה פעילה, תוך ירי ארטילרי ואווירי מסיבי על עמדות הצבא הסורי בגולן.
ישראל המשיכה בהתקפה גם ב־10 ביוני, למרות החלטת האו"ם על הפסקת אש, תוך תגבור בכוחות מילואים, בעיקר מהחזית הירדנית.
ישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל ירושלים (5,878 קמ"ר), לאחר נסיגת הכוחות הירדניים מזרחה לנהר הירדן, וצמצמה את גבולה עם ירדן מ־650 ק"מ ל־480 ק"מ (מתוכם 83.5 ק"מ של חוף ים המלח).
בנוסף, ישראל שדדה משאבים רבים מהגדה, ובעיקר את משאבי המים, והחלה בתהליך מתוכנן ושיטתי של ייהוד ירושלים. הכיבוש של שטחים נרחבים שיפר את מצבה האסטרטגי, הביטחוני והצבאי של ישראל, והסיר כל איום של נוכחות צבא ערבי מאורגן בגדה – לבה הגאוגרפי של פלסטין ההיסטורית.
בין תוצאות המלחמה נמנים החלטת מועצת הביטחון 242, כינוס ועידת חרטום שהובילה לשלוש ה"לאווים" הערביים, עקירת עשרות אלפי פלסטינים מהגדה ומחיקת כפרים שלמים, ופתיחת הדלת בפני קולוניזציה של הגדה וירושלים.
המלחמה הביאה למותם של 15,000 עד 25,000 ערבים, מול 800 הרוגים בצד הישראלי, ולהרס של 70% עד 80% מהציוד הצבאי במדינות ערב.
מעבר לכך, כ־300,000 פלסטינים מהגדה ועזה נעקרו, רובם לירדן. כ־100,000 תושבים מהגולן נדחקו לתוך שטח סוריה, ואלפים מסיני גורשו לתוך מצרים.
הנתונים על מספר האסירים והנעדרים בעקבות המלחמה משתנים. לפי החוקר הפלסטיני עארף אלעארף, מעל 6,000 פלסטינים נעצרו, ויותר מ־1,000 גורשו. לפי הנשיא גמאל עבד אלנאצר, בספרו של אחמד אלעאלמי "מלחמת 67", נכלאו כ־11,000 חיילים מצריים, ונהרסו מעל 200 בתים בגדה ובעזה.
תבוסת הצבאות הערביים בכל החזיתות הביאה להופעת תופעת הפדאיון וההתנגדות לשלטון הכיבוש. ההתנגדות הפלסטינית לשלטון הצבאי הישראלי נמשכה והובילה להחמרת הדיכוי: הרחקת ראשי עיריות ואוניברסיטאות, עקירת אוכלוסיות, וגירוש אלפים למחנות מעצר, כחלק מהמאמץ לכפות את חוקי השלטון הצבאי.
המצב המשפטי לאחר המלחמה
הכיבוש השתלט על הסמכויות המחוקקת, המבצעת והשופטת בשטחים הכבושים לאחר מלחמת 1967. פקודה צבאית מס' 2 לשנת 1967 קבעה ביטול כל חוק קיים שמתנגש עם הוראות ממשל הכיבוש.
עם פרסום פקודה צבאית 347 לשנת 1981 הועברו כל הסמכויות האזרחיות לידי מה שכונה "המינהל האזרחי".
מאז 1967 החזיקו בתי המשפט והוועדות הצבאיות בסמכות מלאה בנושאים פליליים, מקרקעין, מיסים ומשאבים טבעיים – כלומר בכל תחומי החיים.
מדיניות המעצר והיחס לעצורים הפלסטינים הוכפפה לצווים צבאיים הניתנים בידי המפקדים הצבאיים בגדה ובעזה.
בתי המשפט הצבאיים מסרבים להחיל את הוראות המשפט הבינלאומי, מתכחשים למחויבות לשמירה על זכויותיהם של האזרחים הכבושים, מסרבים להכיר בעצורים הפלסטינים כשבויי מלחמה, ומתייחסים אליהם כפושעים וטרוריסטים תוך הטלת עונשים חמורים.
