מאת: מוחמד דהמאן

חג הקורבן, עיד אלאדחא, מגיע השנה בפעם השנייה ברציפות ללא "אודחיות" ברצועת עזה. מה שהיה במשך דורות ביטוי לדבקות במסורת דתית, לערבות קהילתית ולחיים של כבוד – הפך לחזון רחוק, שנעלם תחת המצור, הרעב, ההרס והעקירה.

לפני תחילת המתקפה שהחלה ב־7 באוקטובר 2023, בעיד של אותה שנה נשחטו בעזה כ־17 אלף ראשי בקר וכ־24 אלף ראשי צאן. כ־130 אלף משפחות השתתפו במנהג – כ־28% מתושבי הרצועה. השנה, כמעט כל משפחות הרצועה רעבות ללחם, לא כל שכן לבשר.

המצור ההדוק שמטילים כוחות הכיבוש על הרצועה מונע את כניסת מזון, תרופות וסיוע. שווקים שלמים התרוקנו, האדמה חרוכה, והאוכלוסייה המורעבת חסרת אמצעים לקיים אפילו סממן אחד של החג.

ענף הבקר קרס – והמוסדות הצדקה נאלמים

הנתונים מהשטח מצביעים על קריסה כמעט מוחלטת בענף גידול הבקר. מרבית החוות חדלו מפעילות, והעדרים התדלדלו עד כמעט היעלמות. מאות אלפי משפחות אינן מסוגלות לרכוש בשר, גם לא באמצעות סיוע – שכן גם פעילות העמותות והשירותים החברתיים שעסקו בחלוקת "אודחיות" הופסקה כמעט כליל.

"זה לא חג השנה. אין קישוטים, אין בגדים, אין ביקורים, אין שחיטה. רק אוהלים, תורים, ובתי חולים," אומרים התושבים. "עזה של פעם שחילקה בשר – הפכה לעזה שמוסרת את ילדיה קורבן על מזבח אדישות העולם."

ממַכְלָאָה משגשגת – לשטח ריק

מוחמד א-צרפנדי, מגדל בקר מרפיח, תיאר את הקריסה: "לפני המלחמה החזקתי מעל 120 ראשי צאן, החג היה מקור פרנסה מרכזי. השנה, הצלחתי להשיג בקושי 30 ראשי צאן. פשוט אין תשתית – אין מזון, אין תנאים, אין שוק."

לדבריו, לפני המלחמה מחיר ק"ג של בשר חי עמד על כ־25 ש"ח, אך היום המחיר האמיר לכ־230 ש"ח לק"ג – פי עשרה. "המחירים בלתי אפשריים, אין קונים. אם בכלל יש עמותות פעילות – רק להן אפשר למכור."

אין מספוא, אין טיפול וטרינרי, אין עתיד לענף

אחד האתגרים המרכזיים הוא המחסור המוחלט במזון לבעלי החיים. מחיר ק"ג מספוא עלה מ־1.5 ש"ח לכ־50 ש"ח, אם בכלל ניתן להשיג. אין וטרינרים, אין תרופות, אין חיסונים. הדיר הישן – שדה נטוש. חלק מהחוות הופצצו או פונו בשל הקרבה לגבול, ועשרות אלפי ראשי צאן ובקר מתו.

"כבשה צורכת ק"ג מספוא ביום. פרה – 12 ק"ג. היום לא נשארו כמעט פרות. מה שיש – לשימוש עצמי בלבד," אומר א-צרפנדי.

גם הגמלים נעלמים – והמחירים מרקיעים שחקים

הגמלים, שבעבר גודלו במספרים קטנים בקרב שבטי הבדואים, הפכו למוצר נדיר. אם לפני המלחמה מחיר גמל היה כ־5,000 ש"ח, היום הוא חוצה את רף ה־50,000. גם בעלי חיים שיכולים לשרוד על קקטוסים ועשבים – אינם חסינים מההרס. מאות מהם נהרגו מהפצצות או מתנאי הרעב.

ממי שתרם – לזה שמחכה לצדקה

איסמאעיל מטר (60), קבלן בניין מג'באליה, אומר בכאב: "הייתי שוחט עגל כל שנה, ומחלק לעניים. היום אני פליט. אין לי בית. יש לי אוהל ורעב. איבדנו את היכולת אפילו לקנות אוכל בסיסי."

ראיסא אלעפיפי (70), פנסיונרית, מוסיפה: "מאז עליתי לרגל, הייתי שוחטת כבש כל חג. לא חלמתי שאמצא את עצמי זקוקה לצדקה. הבית נהרס, הפנסיה לא מספיקה לאוכל, התרופות יקרות, אין סחורה בשוק. מעולם לא חיינו כך."

"גם לפני המלחמה היה קשה," היא מסכמת. "אבל היה לנו לחם, וחיוך. היום – זהו גיהנום. רעב, מחלות, עקירה, הפצצות. מי ששחט כבש – הפך בעצמו לקורבן. והעולם? שותק."