עזה, 15 במאי 2025 — בתוך אוהל מרופט בשולי מחנה פליטים בח'אן יונס, יושבת לנה א-שריף בת העשר, כששערה מכוסה שיבה לבנה ועורה מצולק בכתמים — עדות שקטה לחיים תחת מתקפה מתמשכת. 19 חודשי הפצצה, רעב וטלטלה גופנית ונפשית הפכו אותה מילדה מלאת חיים לשבריר של עצמה.
"פעם הייתי יפה", היא לוחשת בעצב לעיתונאים. היא לובשת חולצה ורודה ועליה מיקי מאוס, אך הדמות העליזה רק מדגישה את הפער בין עולמה לבין עולמות של ילדים אחרים. הכתמים הלבנים על גופה, שלפי הרופאים בעזה דומים למחלת הבהקת, והופעת שיער שיבה בראש ילדה שלא מלאו לה עשור — אינם תוצאה של מחלה גנטית, אלא של פחד עמוק.
התקף חרדה שהותיר חותם בגוף
לפי עדותה של לנה, הכול החל כשמטוסי קרב של ישראל הפציצו בית סמוך לביתה ברפיח. "אחרי יומיים הופיעו שתי כתמים לבנים על הפנים. פחדתי מאוד מהפיצוץ", היא מספרת. הרופאים קבעו כי מדובר בתגובה טראומטית, אך התרופות שניתנו לה לא הועילו. "מאז זה רק מחמיר", מוסיפה הילדה. בהמשך חוותה התקף נוסף — והכתמים התפשטו. לפי דברי רופאיה, מצבה הרפואי מוגדר כ"נדיר" ודורש טיפול מחוץ לרצועה.
במראה שבידיה היא מתבוננת ארוכות — מנסה להבין את פניה החדשות. "המחלה הזו שינתה לי את המראה", היא אומרת. היא מבקשת לעזוב את הרצועה, לצאת לטיפול שיחזיר לה את מראה הילדות שנגזל.
בתוך האוהל: ציורים של פרחים, בכי וגעגוע
האוהל שבו מתגוררת המשפחה אינו מספק מחסה של ממש. "אני מציירת עצים ופרחים", אומרת לנה. הציור הוא מפלט, בריחה מההשפלות שהיא חווה בשטחי המחנה. "הבָּנִים והבנות צוחקים עליי בגלל הכתמים. אני בוכה הרבה, זה גורם לי עצב".
היא מתגעגעת לבית שנהרס, לשגרה שכבר לא תחזור, ומבקשת רק דבר אחד: "שהמלחמה תיגמר. שאני אחזור הביתה. שאני אבריא".
אביה: "זו לא רק מחלה — זו מצוקה אנושית כוללת"
אביה, ח'ליל א-שריף, מתאר את רגעי הפחד הראשונים: "ההפצצה התרחשה ליד הבית שלנו. יומיים לאחר מכן הופיעו שתי כתמים — ואז זה התפשט. הרופאים אמרו שזו אולי בהקת, אבל לא בטוחים. זה לא מגיב לטיפול. הם אמרו לנו: זו תסמונת חריגה. חייבים לצאת מהרצועה לטיפול".
לדבריו, לא רק המחלה מכלה את בתו. הרעב, תנאי המחיה הקשים, והיעדר טיפול רפואי — כולם מתנקזים לסבל בלתי פוסק. "לנה הייתה שמחה, חייכנית. היום היא שותקת, מסתגרת. היא מתביישת במראה שלה, בשיער שלה, בכתמים. הילדים צוחקים עליה. היא כמעט לא מדברת".
האב מציין שלנה מבלה את רוב זמנה בהמתנה למים ולמנות אוכל מחולקות. "אין לנו יכולת לקנות כלום. הכול מתרסק. ואיתה — גם אנחנו".
דו"חות: סכנת רעב מוחלטת, שיער שיבה בילדות — זו לא חריגה
לפי דו"ח שפורסם השבוע על ידי 17 סוכנויות או"ם וארגוני סיוע בינלאומיים, כל תושבי הרצועה, 2.4 מיליון במספר, מצויים כעת בסכנת רעב ממשית. כחצי מיליון מוגדרים כבר כמי שנמצאים ברמה החמישית — הקטלנית — של חוסר ביטחון תזונתי. האשמה מוטלת, לפי הדו"ח, על הסגר שמטילה ישראל, סגירת המעברים, ומניעת הכנסת מזון ותרופות.
מאז 2 במרץ סגורים המעברים כמעט לחלוטין. בתי חולים פועלים חלקית בלבד. לפי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ־10,500 חולים, בהם 4,000 ילדים, ממתינים לפינוי רפואי — שנמנע מהם. בנקודה זו נמצאת גם לנה א-שריף.
ביום שני האחרון הזהיר דו"ח רשמי: כל תושבי עזה עלולים להיקלע לרעב המוני. ב־7 במאי הכריז ראש הממשלה מוחמד מוסטפא על הרצועה כ"אזור רעב", וקרא למערכת האו"ם להתערב באופן מיידי ולהסיר כל מגבלה ישראלית על הכנסת סיוע.
מוסטפא הטיל את האחריות באופן ישיר על ישראל: "הכוח הכובש אחראי באופן מלא לאסון ההומניטרי המתמשך ברצועה".
עזה של 2025: הרס, עקירה, רעב
המתקפה הישראלית שהחלה ב־7 באוקטובר 2023 נמשכת כבר 19 חודשים. לפי נתוני משרד הבריאות בעזה, נהרגו ו/או נפצעו יותר מ־172 אלף איש, רובם נשים וילדים. יותר מ־11 אלף תושבים נחשבים נעדרים. לפי נתוני הבנק העולמי, האוכלוסייה ברצועה הפכה לענייה כמעט לחלוטין. יותר מ־90% מהתושבים נעקרו מבתיהם לפחות פעם אחת. רבים חיים באוהלים או תחת כיפת השמיים.
בין ההריסות והטראומות, לנה א-שריף מבקשת רק דבר אחד: להפסיק לפחד. "אני רוצה שיער שחור", היא לוחשת, "לא לבן. אני ילדה, לא סבתא".
