עזה, 24 באפריל 2025 — חוסיין נזיר א-סינואר

הצמא בעזה כבר אינו תוצאה של חום הקיץ בלבד. הוא מקדים את בואו, קודח בעצמות לפני שחום השמש שובר את האבק. בעודם חיים תחת יריעות קרועות, שאריות של אוהלים שאיבדו את צורתם בקיץ שעבר ובחורף שעוד רגע עוזב, נותרו תושבי הרצועה עם עור סדוק, גרונות יבשים, וגוף שאין בו לחות — רק כאב ועייפות.

מאז 7 באוקטובר 2023, היום שבו החלה מתקפת ההשמדה והעקירה הישראלית, הפך הצמא לכלי לחימה נוסף. אוכלוסייה שלמה נאבקת ברעב וביובש, כשהיא מופקרת על ידי העולם ונותרת ללא גישה למזון בסיסי, לבשר, לעוף, לביצים, לחלב — ולמים. ישראל, הכוח הכובש, חסמה את המעברים, סגרה את קווי המים, מנעה גישה לחשמל ולדלק, והשאירה את הבארות מושבתות. זוהי מדיניות מכוונת של הרעבה ושלילה.

חאלד זידאן, תושב עזה, מתאר את שגרת ההישרדות: "אנחנו סובלים מאוד. מאז שנעקרנו, הכל נהיה קשה יותר. עם סגירת המעברים, עם ניתוק קווי המים של 'מקורות', הכל נעצר. אי אפשר להפעיל את הבארות — אין סולר, אין חשמל. סגרו גם את שסתומי המים. הצמא מורגש בגוף, בעור, בנשימה."

המים, שעד לא מזמן היו זורמים בצינורות דקים פעמיים בשבוע, הפכו לזיכרון רחוק. המקלחות — מותרות. "פעם בשבוע, במקרה הטוב," אומר זידאן. "ומזל למי שמצליח להתקלח בכלל. סימני המחסור ניכרים בין האוהלים, על גופנו, בבתים שנותרו."

גם מג'ד אל-איובי חושש, אך לא רק מהצמא — מהשלכותיו: "אנחנו פוחדים ממחלות עור, מזיהומים, ממחלות כליה. אפילו את המים שיש — קשה לסנן. הם מלוחים, לא נקיים. אין חשמל שיאפשר סינון, וגם לא אנרגיה חלופית. לשתייה או לשטיפה — כל טיפה היא אתגר."

לפני סגירת המעברים, הוא מספר, אפשר היה לקבל מים לשעה וחצי, פעמיים בשבוע. "זה לא היה אידיאלי, אבל התאמנו את עצמנו. היום זה גיהנום. אנחנו נושאים מים מדליים, מבקבוקים, מאזור לאזור. סביב כל חבית מים – המוני אנשים. לפעמים, אם יש מזל, אתה ממלא ג’ריקן. לפעמים לא."

אבו איבראהים, אב לחמש בנות, נאלץ לרכוש מים יקרים מהעגלות שמובלות על ידי בעלי חיים. "כוס מים עולה מאה שקל. וגם זה, אם הצלחת למצוא עגלה. אין חשמל, אין דלק, אין משאבות. אנחנו נושאים את המים בידיים, שופכים מכל למכל."

ואין מדובר רק במי שימוש. גם מי שתייה מזוהמים. המחיר לג’ריקן של 20 ליטר — ארבעה שקלים. עבור רוב המשפחות — מדובר בהוצאה יומית שקשה לעמוד בה. "אין מזומנים, אין עבודה. שער הקאש הגיע ל־40%. כל אחד צריך לפחות שניים כאלה ביום. תאר לך את העול."

מי התהום עצמם כבר מזוהמים. עקורים רבים חופרים בורות ביוב ליד האוהלים. השפכים חודרים לאדמה, מגיעים למים, נשאבים בלי חיטוי, בלי סינון. מי שרוצה לחיות — שיסתכן.

העיתונאי עלי קאסם אל-פרא, שפונה מביתו בצפון חאן יונס, חי עכשיו בין עקורים אחרים. כדי לקבל מים, הוא מזמין תור שלושה או ארבעה ימים מראש. גם הוא משלם יותר ממאה שקל על מים שמספיקים ליומיים–שלושה בלבד. הוא נושא את הג’ריקנים ביד, מרחק של יותר ממאה מטר. "ואז, אם יש מה לבשל, אנחנו מדליקים עצי הסקה. אם יש אוכל בכלל. כל זה — כשברקע פיצוצים ורעב. הילדים בוכים, הלילה רועש, והמים נגמרים."

המספרים תומכים בעדויות:

רשתות החשמל נהרסו כמעט לחלוטין. 3,780 קילומטרים של תשתיות הושמדו, מעל 2,000 שנאים הופצצו, ו־1.88 מיליארד קוט"ש לא סופקו לרצועה. בתחום המים, נהרסו מעל 330,000 מטרים של קווים, ו־719 בארות הוצאו מכלל שימוש. גם רשתות הביוב והכבישים נפגעו קשות, ובכל יום נוסף שהמלחמה נמשכת — המשבר מחמיר.

לפי רשות המים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ־85% מהמערכות בתחום המים והביוב חדלו לפעול. מאות קילומטרים של תשתיות נמחקו. עשרות תחנות שאיבה נהרסו — חלקן כליל. חלקים שלמים מעזה, במיוחד בצפון ובמערב, מנותקים מאספקת מים עקבית.

איגוד הרשויות המקומיות התריע: התשתיות לא רק קרסו — הן לא ניתנות לשיקום ללא התערבות חיצונית. הצטברות האשפה, חדירת השפכים למים, והמחסור החמור בכל אמצעי תברואה עלולים להביא להתפרצות מגפות, זיהומים ומחלות המוניות.

משבר המים בעזה איננו חדש. אך מה שהיה בעבר קושי — הפך כעת למצור של יובש. כל ג’ריקן הוא הישג. כל מקלחת היא פריבילגיה. כל טיפה – עניין של חיים ומוות.