18 באפריל 2025 | מאת איסראא ע'וראני
לפני כשבועיים, פלשו כוחות הכיבוש הישראלי לקהילת א-ראס אל-אחמר שבצפון בקעת הירדן, פירקו את האוהלים והמבנים של יסר אבו עראם, החרימו את רכושו – והותירו אותו שוב ללא קורת גג.
חודש קודם לכן נאלץ לעקור עם ילדיו ונכדיו – חמש משפחות שמנו יחד 35 נפשות – מקהילת ואדי אל-פאו, שהתרוקנה מתושביה לאורך השנה וחצי האחרונות. הפינויים באו בעקבות הסלמה באלימות המתנחלים באזור, שאיבדו כל רסן מאז פתיחת המתקפה בעזה באוקטובר 2023.
מה שחוותה משפחת אבו עראם אינו חריג. מאז פרוץ המלחמה, עשרות קהילות במורדות המזרחיים של הגדה ובבקעת הירדן גורשו מבתיהן. לפי נתוני הרשות הפלסטינית למאבק בגדר ובהתנחלויות, 29 קהילות בגדה המערבית פונו בכפייה מאז אוקטובר האחרון – פי כמה וכמה מבשנים שקדמו לכך.
אבו עראם מתאר בראיון לסוכנות הידיעות וואפא כיצד האלימות סביב ואדי אל-פאו החריפה: שני מאחזים הוקמו סביב הקהילה – הראשון ב־2015 והשני ב־2019 – והחיים הפכו לגיהינום. מתנחלים תקפו את הרועים, חסמו גישה למקורות מים, רמסו את העדרים, גנבו ציוד, איימו, הפחידו, והכו. “לא נותר לנו אוויר לנשום”, הוא אומר.
בסוף פברואר, הוקם אוהל מתנחלים חדש מול בתי המשפחה. תוך ימים ספורים, הפכה נוכחותם למצור של ממש. המשפחה נאלצה לעקור ב־1 במרץ לאזור א-ראס אל-אחמר – שם נרדפה שוב, והפעם בידי כוחות הכיבוש, שהרסו את מגוריהם, דירי הצאן, גנרטורים, מערכת סולרית, מיכלי מים וכל רכוש שנותר.
גם עשר בהמות מצאן המשפחה מתו כתוצאה מהרס הדירים, ויתר העדר – כ־2,000 ראשי צאן – נותר חשוף לחום, לקור, ולרעב. בשנים האחרונות איבד אבו עראם מאות ראשי צאן, לדבריו, בגלל גזילת מרעה, החרמות ציוד והגבלות על מים. כיום, הרועים בבקעה רוכשים מזון לבהמות לאורך כל השנה, ומובילים מים בצינורות ומיכליות – שגם הן נתפסות תדיר על ידי הכיבוש או מותקפות בידי מתנחלים.
מהדי דראגמה, יו"ר המועצה המקומית של המאלח והכפרים הבדואים באזור, אומר כי יותר מ־30 משפחות בצפון הבקעה גורשו מאז תחילת המלחמה. “יש כאן מהלך משולב ומתואם – המתנחלים מחרבים את החיים, והכיבוש מספק להם גב משפטי, צבאי ומדיני”.
לדבריו, אחד המנגנונים החדשים שנכנסו לשימוש הוא תקנה צבאית חדשה שמאפשרת להרוס מבנים ללא צו הריסה מוקדם – כפי שקרה לאבו עראם ולעוד משפחות בבקעה. “כל חוק נועד לקדם את אותה מטרה: הפיכת הבקעה לשטח סטרילי מערבים”, הוא מסכם.
שינוי דמוגרפי מואץ
לפי מחקר שפרסם מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, ערב 1967 חיו בבקעת הירדן כ־320 אלף פלסטינים. נכון ל־2023, נותרו בה פחות מ־65 אלף, החיים ב־27 יישובים בלבד (לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה). במקביל, מספר המתנחלים באזור זינק ליותר מ־15 אלף, החיים ב־37 התנחלויות המשתרעות על למעלה מ־50% מהאדמות החקלאיות (על פי נתוני בצלם).
המחקר מציין כי מאז 7 באוקטובר, גברו התקיפות נגד חקלאים ורועים, נכרתו עצים, נהרסו יבולים, ורבים מהתושבים נדחקו להתרחק מהמרעה ומהשדות. “המטרה היא לא רק חיסול החקלאות המקומית, אלא ריקון מוחלט של הבקעה מהאוכלוסייה הערבית", נכתב.
שיא במספר המאחזים החדשים
גם שלום עכשיו מתריעה: בשנת 2024 הוקמו לפחות 59 מאחזים בלתי חוקיים חדשים בגדה – מספר שיא. רובם מאחזים חקלאיים בבקעת הירדן ובסביבתה. לשם השוואה: בין 1996 לתחילת 2023 הוקמו בממוצע פחות מ־7 מאחזים לשנה.
המאחזים החדשים, נכתב בדו"ח, משתלבים במדיניות ממשלתית רחבה: “צמצום השטח הפלסטיני בשטחי B ו־C, והרחבת נוכחות יהודית בשטחי הגדה – במיוחד באזורים אסטרטגיים כמו בקעת הירדן”.
