מאת: מוחמד דהמאן 

היאא מורתאג’ה חלמה להקים אולפן משלה. אולפן לילדים. לשירים שהיא כותבת ומדובבת בקולה הרך. תכנים שיחברו בין לימוד להנאה. היא הייתה קול מוכר בפלטפורמות חינוכיות וביוטיוב, כתבה שירים וקטעי קריינות, והייתה מהבולטות בתחום ההפקה לילדים בעזה. אבל כל זה נגמר. היאא מתה מפחד.

היא נולדה בעזה לפני 30 שנה. למדה תקשורת ויחסי ציבור באוניברסיטה האסלאמית. עבדה כעיתונאית, מפיקה, יוצרת תכנים לילדים. בולטת, אהובה, מוערכת. אבל כמו כל משפחה בעזה – גם היא נאלצה לברוח. מהבית שבצפון הרצועה אל הדרום, עם בעלה מוחמד אלשנטוט ושתי בנותיהם הקטנות, שאאם ומרים. בריחה מרפיח לאזור אלמופתי, משם לדיר אלבלח ולמחנה נציראת. חיפוש מתמשך אחר מקום שלא יופצץ.

היא שרדה כמה סבבי הפצצה. אבל הלב – לא. רעשי הטילים, הבומים, הזוועות – לא נתנו לה מנוח. התקף לב חזק, היא איבדה הכרה, אושפזה, ולבסוף נפטרה. ההודעה הרשמית על מותה הגיעה באחד באפריל, בבית החולים השדה הכוויתי.

אמא שלה, ראניה מורתאג’ה, זוכרת את השיחות איתה במהלך ימי המלחמה. הפחד ליווה אותה מהילדות. “היא לא הפסיקה לפחד. כל יום הייתה מתקשרת ואומרת – אני מפחדת, רק שייגמר כבר." היא דאגה לבנות שלה. ניסתה להסתיר את החרדה. המשיכה לשיר להן. לשמח ילדים מסביבה. אבל מבפנים – נשברה.

בעלה מוחמד מתקשה לעכל את האובדן. "היא פחדה מההפצצות, אבל המשיכה לשיר עד הרגע האחרון. הבנות שואלות עליה כל יום. הן לא מבינות. מחכות שתיכנס מהדלת. ואני לא יודע מה לומר להן."

היאא לא הייתה רק יוצרת. היא גידלה יתומים, סייעה למשפחות עניות, העבירה תרומות בעצמה, גם באמצע ההפצצות. לא חיכתה לארגונים. נתנה גם מכספה. עזה בערה – והיא ניסתה לכבות כאב של אחרים.

אבל הפחד – הרג אותה.

וזה לא מקרה נדיר. בספטמבר 2022, ריאן יאסר סלימאן – ילד בן שבע מתוקוע – מת מדום לב לאחר שחיילים רדפו אחריו. הלב הקטן שלו לא עמד בפחד. כמו הלב של היאא.

יותר מ־50,523 הרוגים מאז תחילת המתקפה. לכל אחד מהם היה חלום. תקווה. עתיד. גם היאא שאלה כל הזמן – מתי זה ייגמר? מתי ייפסק המוות?

אין תשובה.