היום מציינים ברחבי הארץ 49 שנים ליום האדמה – אחד המועדים המכוננים ביותר במאבק הפלסטיני על הקרקע, הזהות והזכות לחיות בכבוד תחת שלטון מדכא. כמעט יובל חלף מאז אותו מרס 1976 שבו נרשמה לראשונה שביתה כללית והפגנות רחבות היקף מצד פלסטינים אזרחי ישראל – מחאה שיצאה מהכפרים בגליל והובילה לעימותים עקובים מדם עם כוחות הביטחון, שגבו את חייהם של שישה אזרחים פלסטינים, פצעו עשרות ועצרו מאות.

מה שהצית את האש הייתה הפקעה מתוכננת של כ־21 אלף דונם מאדמותיהם של תושבי סח'נין, עראבה, דיר חנא ויישובים נוספים בגליל. מאחורי ההפקעות עמדה מדיניות מוצהרת של ממשלת הכיבוש דאז, שנחשפה באותה שנה במסמך רשמי – מסמך קניג – שנכתב על ידי ישראל קינג, נציב מחוז הצפון במשרד הפנים. המסמך, שכונה בדיעבד "תכנית ייהוד הגליל", כלל המלצות לצמצום הדמוגרפיה הפלסטינית בצפון הארץ, באמצעות נישול כלכלי, הדרה חברתית, שלילת קרקעות, פגיעה בהשכלה והעדפת תעסוקה ליהודים בלבד.

התגובה של הציבור הפלסטיני הייתה חד־משמעית: שביתה כללית בכל יישובי המשולש, הגליל והנגב, הפגנות ספונטניות, וחזית אזרחית ראשונה שהתייצבה מול המערכת השלטונית – לא רק כקורבן, אלא ככוח פוליטי. מאז, הפך יום האדמה לאירוע שמאגד זיכרון, זהות ומאבק.

2025: מאבק ישן, שיטות חדשות

היום, 49 שנים אחרי, הקרקע עדיין נלקחת. לפי נתוני רשות הגדר וההתנחלויות, מאז תחילת המתקפה הישראלית על עזה באוקטובר 2023, הפקיעה ישראל מעל 52 אלף דונם בגדה המערבית, הקימה 60 מאחזים חדשים והוציאה צווים לשורת אזורי חיץ סביב התנחלויות.
במהלך שנת 2024 בלבד פורסמו עשרות צווים נוספים: 35 צווי תפיסה, 9 צווים להכרזת אדמות מדינה, ו־6 צווי שינוי גבולות לשמורות טבע – כולם במסגרת אותה אסטרטגיה של "שיפור אחיזה מרחבית" בגדה.

בשטח, המשמעות ברורה: החקלאי הפלסטיני ממשיך להתעורר כל בוקר ולגלות גדר חדשה, מחסום חדש, צו חדש.
במקום קרקעות נגישות – מחסומים. במקום תשתיות – הריסות. במקום ריבונות – צל של טרקטור.

יום האדמה כנקודת מפנה

לראשונה מאז 1948, ייצר יום האדמה חזית פלסטינית מאוחדת בתוך הקו הירוק – לא רק במחאה נגד הפקעה, אלא בדרישה ברורה: להכיר בזכותם של פלסטינים אזרחי ישראל על אדמתם.
התגובה של הכיבוש הייתה צבאית: כניסת טנקים לכפרים בגליל, ירי חי לעבר מפגינים, סירוב להקים ועדת חקירה – ובעיקר ניסיון לשבור את רוח המחאה ולשדר מסר של "מי שמרים ראש – משלם".

אלא שהמסר עבר הפוך. יום האדמה הפך ליום שיא של התעוררות לאומית.
מאותו רגע, הפלסטינים אזרחי ישראל כבר לא הוגדרו רק כיחידים תחת שלטון – אלא כקהילה פוליטית הדורשת הכרה, זכויות, והגנה על אדמתה.

היסטוריה שחוזרת – באכזריות רבה יותר

האירוניה הטראגית היא שיום האדמה ה־49 מגיע בשנה המדממת ביותר בתולדות העם הפלסטיני: מעל 50 אלף הרוגים בעזה, רובם ילדים ונשים. בגדה – הרס מסיבי בטולכרם, ג'נין, שכם ורמאללה. עשרות אלפי עקורים, מאות אלפים ללא קורת גג.
מתוך החורבן הזה, הקריאה "האדמה שלנו" מקבלת משמעות מחודשת: זו לא רק אחיזה גיאוגרפית – זו אחיזה בקיום, בזכות להישאר, בזכות לא להימחק.

המאבק עובר לדור הבא

היום, למעלה מ־1.3 מיליון פלסטינים אזרחי ישראל חיים תחת שלטון שממשיך לראות בהם איום דמוגרפי. אבל בניגוד לעבר, הדור הצעיר אינו רק דור של זיכרון – אלא של פעולה.
הוא יודע את ההיסטוריה, מכיר את השמות, מבין את השיטה – ומסרב להשלים איתה.

49 שנים אחרי שישה הרוגים בגליל, הקרקע עדיין תחת מתקפה – אבל הרוח לא נשברה.
יום האדמה, כמו אז, הוא הצהרה ברורה: כאן אנחנו נשארים.