עזה, 25 במרץ 2025 – מוחמד דהמאן | וואפא
בעזה, תחת אש מתמדת, עיתונאים פלסטינים פועלים בחזית – בלי מיגון ובלי אשליות. חמושים במצלמות ובפנקסים, הם ממשיכים לתעד את ההרס, ההרג והמצור, מול מערכת שיטתית של השתקה.
במרכז המתקפה: כלי התקשורת הפלסטיניים הרשמיים – סוכנות הידיעות "וואפא", טלוויזיית פלסטין ועיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה". המטרה ברורה: לשבור את רוחם של מי שמתעקשים לשדר אמת תחת הפצצות. למרות האיומים, הגירושים וההפצצות, עיתונאים ברחבי הרצועה ממשיכים לפעול, בידיעה ברורה שהתיעוד הבא עלול להיות האחרון.
השר אחמד עסאף, העומד בראש מערך התקשורת הרשמית, אומר כי מדובר במאבק חשוף: "התקשורת הפלסטינית ניצבת בחזית, חושפת את הפשעים, נאבקת על הזכות לשדר. הכיבוש לא רק פוגע בעיתונאים – הוא מחריב משרדים, מנתק תקשורת, מנתץ כל תשתית שנועדה להעביר תמונה מהשטח".
לדבריו, השידורים הותאמו לשפות רבות במאמץ לגייס דעת קהל בינלאומית, במיוחד לטובת רצועת עזה והאסירים בבתי הכלא בישראל. "זו לא מלחמה נגד עיתונות – זו מלחמה נגד עצם הרעיון של תיעוד".
כשהמצלמה הופכת ליעד
"העיתונות תמיד הייתה מקצוע מסוכן – בעזה היא הפכה למקצוע של מוות", אומר פואד ג'רדה, כתב טלוויזיית פלסטין. לדבריו, העיתונאים כבר אינם עדים בלבד – הם חלק מהטרגדיה. "אנחנו כותבים את סיפור הסבל של העם – וגם את שלנו".
סמי אבו סאלם, כתב "וואפא", מתאר מציאות הישרדות יומיומית: "לפני צילום או שליחה – צריך לחפש מים, אוכל, מקור חשמל. לעיתים אנחנו סוחבים דליי מים בידיים. ורק אז יוצאים לשטח, מבלי לדעת אם נחזור".
חוסיין נציר אל-סנואר, עיתונאי נוסף, נעקר מביתו תשע פעמים. בפעם האחרונה, כשהגיע למואסי חאן יונס, קיבל שיחת אזהרה על תקיפה מתקרבת. דקות לאחר שעזב – אוהלו נשרף כליל, כולל ציוד העיתונות, מסמכים וכסף.
רשימת השמות מתארכת
הפגיעה בעיתונאים אינה טעות – אלא מדיניות. לפי נתוני איגוד העיתונאים הפלסטינים, יותר מ-200 עיתונאים נהרגו מאז תחילת המתקפה.
אחד מהם היה מוחמד אבו חסירה, כתב "וואפא", שנהרג יחד עם בני משפחתו כשהכיבוש הפציץ את ביתו. אחר, סאהר ריאן, נהרג כשניסה להציל שכנים מפצועים – ואז חזר הצבא והפציץ את אותו אזור בשנית.
העיתונאיות לא נסוגות
לצד הקריסה, העיתונאיות הפלסטיניות ממשיכות לדווח – גם כשהמחיר אישי.
ספאא אל-הביל, כתבת טלוויזיית פלסטין, מספרת: "אנחנו לא רק מדווחות על המלחמה – אנחנו חיות אותה. כל סיפור הוא חתיכה מהלב. אבל אי אפשר לעצור".
בידאא אבו מעמר ילדה את בתה תחת הפצצות, באוהל פליטים. "צירי הלידה הגיעו בלילה, בזמן ההפגזות. התנאים בבית החולים לא אפשרו התאוששות, אפילו לא הנקה ראויה. אחרי כמה ימים חזרתי לשטח – כי יש לי מסר להעביר. לבתי מגיע עתיד אחר".
כשאין משרדים, ואין קליטה – ממשיכים לדווח
העיתונאי האני אבו רזק, מעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", נאלץ לאתר נקודות רשת נדירות כדי לשגר כתבה אחת. "אין ציוד, אין משרדים – אבל יש שליחות. הכיבוש רוצה למחוק את האמת. אנחנו נמשיך".
המאבק גם בזירה המשפטית
תוחסין אלאסטל, סגן יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטינים, מדווח כי האיגוד פועל להעניק תמיכה – גם בסיסית – לעיתונאים שנעקרו.
"במהלך הלחימה נהרגו יותר מ-200 עיתונאים, עשרות נפצעו, ולמרות זאת העבודה נמשכת. הקמנו שלושה מוקדים – בעזה, חאן יונס והאזור המרכזי – כדי לאפשר עבודה תחת תנאים קשים".
במקביל, מגובשות תביעות משפטיות מול בית הדין הפלילי הבינלאומי, בשיתוף עם איגודים עיתונאיים ברחבי העולם. "הכיבוש צריך לתת את הדין – לא רק על מה שהוא עושה לעיתונאים, אלא על הניסיון למחוק את עצם קיומה של עיתונות חופשית".
למרות האובדן, למרות ההריסות, ולמרות ניסיון ההשתקה – התקשורת הפלסטינית ממשיכה. מצלמותיה עוד פועלות, קולה עדיין נשמע.
