מאת: מוחמד דהמאן | סוכנות הידיעות ואפא
עזה, 20 במרץ 2025 – אין שמיים שיגנו, ואין אדמה שתכיל. המתקפה של כוחות הכיבוש הישראלי ממשיכה בעוצמה, קוטלת חיים ומשאירה אחריה גופות תחת ההריסות.
בתוך 72 שעות בלבד, הפכה רצועת עזה לבית קברות פתוח: 591 הרוגים ויותר מ־1,042 פצועים הגיעו לבתי החולים. המספר האמיתי גבוה יותר – אלפים עדיין קבורים תחת ההריסות, כשכוחות ההצלה אינם מצליחים לחלצם בשל מחסור חמור בדלק והתמוטטות מערך ההגנה האזרחית.
הפצצות בלי התרעה
מאז עלות השחר של יום שלישי, 18 במרץ, ביצעו כלי טיס של כוחות הכיבוש מאות תקיפות על אזורים ברחבי הרצועה, כשהם מכוונים ישירות לבתים – ללא כל התרעה. אין הבדל בין ילד לקשיש, בין אם לבניה, בין רעב שמחפש פת לחם לבין פצוע שמחכה לפינוי.
70% מההרוגים הם נשים, ילדים וקשישים – נתון שמבהיר: האוכלוסייה האזרחית היא היעד המרכזי. מדובר בפשע השמדה ממוסד שנעשה לעיני העולם כולו.
המוות הוא האפשרות היחידה
ברפיח, העיר שהייתה למקלט האחרון לפליטים מהטבח, עומד עיסא חג'אזי בין ההריסות, אוחז בשבעת ילדיו ומביט לשמיים.
"פגזים מכל כיוון. אין לנו לאן ללכת," הוא אומר לכתב וואפא. "לפני הפסקת האש היינו במוואסי חאן יונס, ואז חזרנו לרפיח – וגילינו שהבית נחרב. אין לנו מקום להסתתר בו, אין אוכל, אין מים. אני מפרנס משפחה שלמה – לאן אלך איתם? רק המוות נשאר כאופציה".
בעבסן שבמזרח חאן יונס, התמונה דומה. הצעדים של תושבי המקום לא קדמו לרקטות – הן הגיעו לפניהם.
חתאם אבו עודה מספרת, קפואה מרעב וקור: "הכיבוש הורה לפנות את העיר. ברחנו למוואסי. גרנו באוהלים – ועכשיו אין אפילו אוהל. אנחנו ישנים תחת שמיים פתוחים, אין שמיכות, אין אוכל. אנחנו צמים – ואין אפילו פרוסת לחם. המוות סביבנו, והפחד לא עוזב".
מוחמד אלהא, ניצול נוסף, נשמע כמו מי שמשמיע קריאת מצוקה אחרונה: "ברחנו מההפצצות כמו בנס, לא לקחנו כלום. רק רצינו להינצל. אבל גם זה לא אפשרי. עכשיו אין לנו לא אוהל, לא אוכל, לא מים. אי אפשר לברוח יותר. מישהו שפוי יכול לעצור את הטירוף הזה? נמאס לנו לברוח, נמאס לנו מאובדן הבתים, האהובים, ומהחיים שבהם אנחנו רק מחכים לפגז הבא. כמה משפחות כבר נכחדו לחלוטין? לא נשאר לנו כלום. אנחנו רק מחכים למוות".
סיוע חסום – והאסון מחריף
בצל המראות המזעזעים, רצועת עזה עומדת בפני קריסה אנושית מוחלטת. בתי החולים מלאים עד אפס מקום, חסרים תרופות וציוד, והצוותים הרפואיים נאבקים על חיים בתנאים בלתי אפשריים.
אין מזון. אין מים. אין חשמל. אין דלק. אפילו תכריכים לא נשארו כדי לכסות את המתים, שמספרם רק הולך וגדל.
כוחות הכיבוש ממשיכים בהפצצות, ומעברי הסיוע סגורים. העולם שותק. ארגוני סיוע מזהירים – אך אינם פועלים. מדינות מביעות "דאגה" – והפצצות נמשכות.
בעזה אין מקום לנייטרליות: או שאתה הרוג מתחת להריסות, או ניצול שמחכה לתורו בטבח הבא.
עזה זועקת – והעולם אוטם אוזניו.
עם המשך ההפגזות ובלתי אפשרות להגיע לאזורים מוכי אסון, גוברת ההערכה כי מספר הקורבנות גבוה בהרבה מהנתונים הידועים.
כוחות ההצלה פועלים באמצעים פרימיטיביים, כשאלפים ממשיכים להיות לכודים בין ההריסות – בלי שמץ של תקווה לחילוץ.
