מאת: עלי אל-פרא

בצל ההרס הנרחב ברצועת עזה, תושבים רבים נאלצים לחזור ולגור בבתים שנפגעו קשות מהמלחמה, למרות הסכנה המוחשית לקריסתם. בהיעדר פתרונות דיור חלופיים, רבים מעדיפים את חיי הסיכון בין הקירות הסדוקים על פני שהייה באוהלים בתנאי מחיה בלתי נסבלים.

60% מהבתים נהרסו – ואין חלופה אמיתית

המלחמה בעזה, שנמשכה 471 ימים, הביאה להרס של יותר מ-60% מהבתים ברצועה, חלקם באופן מוחלט וחלקם באופן חלקי. לפי דו"חות בינלאומיים, כמות חומרי הנפץ שהוטלה על הרצועה עלתה על עוצמת ההרס של פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה.

מספר עיריות בעזה דיווחו כי אין בית אחד ברחבי הרצועה שלא נפגע, כאשר הפגיעות נעות מהרס מוחלט, דרך נזקים מבניים חמורים המחייבים הריסה, ועד לנזקים חלקיים כדוגמת הרס חלונות ודלתות.

תושבים מסכנים את חייהם – כי אין להם ברירה

עבד א-רחמן אלעבאדלה, בן 68 מח'אן יונס, חזר עם משפחתו לביתם, למרות שהמהנדסים הזהירו מקריסתו. "העמודים והגרם המרכזי של המדרגות קרסו, הקומה התחתונה ריקה מקירותיה, והקומה השנייה היא היחידה שנותרה ראויה למגורים," הוא מספר. המשפחה נאלצה לבנות גרם מדרגות חיצוני כדי להגיע לקומה הבטוחה יחסית, תוך מודעות מלאה לסכנה היומיומית.

"עברנו את הגיהנום באוהלים," מוסיף אלעבאדלה, "הקור העז, השיטפונות בימי גשם, והתנאים הלא אנושיים לא השאירו לנו ברירה. אנחנו מעדיפים לחיות תחת קורת גג, גם אם היא רעועה, מאשר להישאר באוהל."

בתים תלויים באוויר – והתושבים מנסים לאלתר פתרונות

בני משפחת דבאבש מבני סוהילה מספרים כי ביתם, בן ארבע הקומות, לא הופצץ ישירות, אך טנקים ודחפורים של צה"ל מוטטו את עמודי התמיכה המרכזיים, מה שהפך אותו למסוכן למגורים. "המהנדסים הזהירו אותנו שהבית יכול לקרוס בכל רגע, אבל לא היה לנו לאן ללכת," אומר דבאבש.

משפחתו נאלצה לנדוד יותר מ-12 פעמים במהלך המלחמה – מרפיח ועד ח'אן יונס, בבתי קרובים, בדירות שכורות ולעיתים אף באוהלים. "בסוף החלטנו שאין מנוס אלא לחזור, על אף הסכנה הברורה." כדי להפחית את הסיכון, הציבו עמודי מתכת זמניים לתמיכה, אך המהנדסים הבהירו להם כי זהו פתרון קוסמטי בלבד – הבית מסוכן מדי למגורים וצריך להיהרס.

"הבית עומד ליפול – אבל זה עדיף על אוהל"

חאלד אל-ר'מרי מספר כי ביתו "נוטה על צדו בצורה שאי אפשר לדמיין", לאחר שעיקר עמודי התמיכה הקדמיים קרסו. לדבריו, "כל עוד המבנה עומד – אנחנו נשארים בו. האפשרויות האחרות גרועות בהרבה."

למרות החשש המתמיד, בני המשפחה מסרבים להתפנות, אך נוקטים באמצעי זהירות: אזורים מסוכנים בבית הוגדרו כאסורים לכניסה, והילדים אינם מורשים להיכנס לחדרים בהם הקרקע אינה יציבה. אל-ר'מרי מקווה כי מאמצי השיקום יואצו, והרס הבתים יוסר במהרה, לפחות עד שיוקמו מבני מגורים זמניים כמו קראוונים.

"הכיבוש מתכנן את ההרס כך שהתושבים עצמם יהרסו את בתיהם"

המהנדס נדר אל-פרא, מומחה לייעוץ הנדסי וחבר בצוות מתנדבים להערכת נזקים, מספר כי הצוותים נדהמו לגלות עד כמה משפחות רבות חזרו להתגורר במבנים המסוכנים.

"באחת הבדיקות שערכנו בשעות הלילה בצפון ח'אן יונס, הופתענו לראות אורות דולקים בתוך הריסות בתים שקרסו בחלקם," הוא אומר.

אל-פרא טוען כי הצבא הישראלי פגע באופן מחושב בבתים, כך שיישארו עומדים אך במצב לא יציב – מה שמוביל את התושבים עצמם להרסם. "במקומות רבים, הכוחות נמנעו מהרס מוחלט אלא פגעו רק בעמודי התמיכה, כך שהבתים הפכו למסוכנים. הם יקרסו בסופו של דבר, והתושבים יהיו אלו שייאלצו להשלים את ההרס."

לדבריו, השמדת הבתים אינה רק תוצאה של הפגזות, אלא חלק ממדיניות מכוונת. "הרבה מבנים הוצתו באופן שלא מאפשר שיפוץ – החום היה כה עוצמתי, עד שהוא פגע בברזל המחוזק שבתוך היסודות, מה שהופך כל ניסיון לתיקון לבלתי אפשרי."

"הבחירה היא בין קריסת בית – לאוהל מתפורר"

אל-פרא קורא לתושבים לנקוט בזהירות מרבית, אך גם מבין את הדילמה שלהם. "הם נמצאים בין שתי אפשרויות גרועות באותה מידה – להישאר בבית שעומד לקרוס או לחזור לאוהלים."

לדבריו, יש להאיץ את המאמצים למציאת פתרונות דיור זמניים. "המדינה הפלסטינית חייבת לפעול במהירות, בין אם באמצעות הקמת קראוונים זמניים או מציאת פתרונות דיור אחרים. המצב הזה לא יכול להימשך."

הרס חסר תקדים – ועתיד לא ברור

לפי מקורות רפואיים, המלחמה בעזה הביאה למותם של 48,503 פלסטינים ולפציעתם של 111,927 נוספים. בנוסף, יותר מ-60% מהבתים נהרסו או ניזוקו קשות, לצד השמדת אתרים היסטוריים, בתי חולים, מסגדים, בתי ספר ואוניברסיטאות.

בעוד השיקום מתעכב, והקהילה הבינלאומית מגיבה באיטיות, מאות אלפי עזתים מוצאים עצמם בין חורבות בתיהם, נלחמים על הזכות הבסיסית ביותר – קורת גג יציבה.