מאת: טארק אלאסטל

תושבים רבים מרפיח, שנמלטו לעבר אזור מואסי ח'אן יונס, חיים באי ודאות מוחלטת. הם מקווים לשוב לבתיהם ההרוסים, אפילו כדי להתגורר תחת הריסותיהם, אך החשש מירי ישיר מצד כוחות הכיבוש – באמצעות מל"טי קוואדקופטר, טנקים וכלי רכב משוריינים – חוסם בפניהם כל אפשרות לחזור.

המצב בדרום ובמרכז העיר חמור במיוחד: ירי מכוון לעבר אזרחים הפך לשגרה יומיומית, ורבים שילמו על כך בחייהם. ברחבי רפיח נרשמות מדי יום תקריות ירי קטלניות נגד תושבים המנסים להתקרב לאזורי מגוריהם לשעבר.

"המוות רודף אחרינו – גם מחוץ לבתים ההרוסים"

מצבאח עובייד, בן 42 ואב לחמישה, נמלט עם משפחתו למואסי ח'אן יונס, אך ליבו נותר בשכונה הסעודית שבתל א-סולטאן, דרום רפיח. הוא מייחל לחזור, אך חושש שיגורל משפחתו יהיה כגורל שכניו. לדבריו, האזור בו התגורר, הסמוך למה שמכונה "ציר פילדלפי", נתון תחת ירי בלתי פוסק. בן דודו נפצע מכדור ברגלו, ואחד משכניו נהרג מירי רחפן, כשניסה לחזור לביתו.

"מאז תחילת הפסקת האש, ניסיתי לשוב פעם אחת בלבד", מספרת סחר אבו זיד, בת 50, שביתה נהרס כליל במחנה ייבנא. "אבל הירי היה מסיבי מדי, לא היה סיכוי להתקרב". אבו זיד איבדה במלחמה את כל משפחת אחיה. "הכאב בלתי נסבל, אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד אנשים יקרים", היא אומרת.

ספיה אבו שער, בת 80, חיה במצב דומה. ביתה, שהיה במרכז רפיח, נותר חורבות, אך היא מבקשת לחזור ולחיות שם את שארית חייה. "הבעיה היא שהצבא לא מבחין בין זקנים, ילדים או נשים. מי שמתקרב, נורה", היא אומרת בכאב.

"חיים באוהל מחורר – בזמן שהבית עומד מנגד"

אבו מחמוד נוואג'י, בן 43, חי כעת באוהל זמני במואסי ח'אן יונס. הוא היה מעדיף להעביר את יתרת חודש הרמדאן בביתו, גם אם הוא הרוס חלקית, אך לדבריו, זהו הימור על החיים. "כל יום שומעים על הרוגים ופצועים שניסו לשוב. אי אפשר לקחת את הסיכון הזה", הוא אומר.

רפיח הפכה לאזור מלחמה, למרות הפסקת האש שנכנסה לתוקף לפני יותר משבוע. "אנחנו שומעים על הפסקת אש, אבל ברפיח אין שום שינוי", אומר בזעם רائد עות'מאן, בן 45. "כל יום נהרגים אנשים – זה נראה כאילו העיר הזו אינה חלק מההסכם".

90% מהמבנים נהרסו – אין לאן לחזור

היקף ההרס בעיר עצום. לפי נתונים ראשוניים, כ-90% מהמבנים ברפיח נפגעו, וכ-52,000 יחידות דיור נהרסו לחלוטין או נפגעו בצורה קשה. ברחבי הרצועה, 70% מהמבנים כבר אינם ראויים למגורים, ומדובר רק בהערכות ראשוניות.

הנזק הכלכלי לרצועת עזה בלתי נתפס. לפי הערכות האו"ם, השבת הכלכלה הפלסטינית לרמתה לפני המלחמה תדרוש לפחות 350 שנים, וזאת בתנאים אופטימליים. גם התשתיות קרסו – מערכת הבריאות משותקת, רשתות התקשורת מפורקות, והתנאים ההומניטריים בלתי נסבלים.

רפיח – העיר שהייתה פעם שער החמצן של הרצועה

רפיח היא לא רק עיר פלסטינית, אלא נקודת חיבור אסטרטגית. היא השער הדרומי של הרצועה והעיר התאומה של רפיח המצרית, המרוחקת פחות משני קילומטרים. בעבר, שימשה רפיח כגשר תחבורתי מרכזי שחיבר את מצרים לפלסטין ולמזרח התיכון, עם קו רכבת שקישר בין קהיר לחיפה עד שנהרס במלחמת 1967.

כיום, העיר נותרה במרחק 35 ק"מ בלבד מעזה, אך נדמית כמרחב סגור, הרוס ומבודד לחלוטין.

260 אלף תושבים, רובם עקורים – ועתידם לא ברור

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, ברפיח מתגוררים כ-260 אלף בני אדם, מתוכם 191 אלף בעיר עצמה. מרביתם פליטים וצאצאי פליטים מהנגב, מסיני ומח'אן יונס, או כאלה שגורשו מאזורים אחרים בפלסטין ההיסטורית בשנת 1948.

למרות הפסקת האש, רפיח ממשיכה להיות יעד להפצצות, ירי חי והרס מתמשך. תושביה אינם יכולים לשוב לבתיהם, לא יכולים לשקם את חייהם, ולא רואים אופק לשינוי.