עזה, 25 באוגוסט 2026, וואפא – מוחמד דהמאן
העפיפון בעזה כבר אינו רק משחק שמתרומם לשמים. הוא הפך לסמל לחייהם של ילדים שמנסים לחלץ רגע של שמחה מתוך הריסות המלחמה, ושל הורים שחוששים שגם פרט תמים מחיי הילדות עלול להפוך לעילה חדשה להחזרת הפחד, ההפצצות והעקירה לבתיהם ולאוהליהם.
בצפון רצועת עזה עקבה קארי ת'אבת, בת 35, מרחוק אחר העפיפון שבנה בן העשר שלה והתכוון להעיף מגג בית משפחתה בשכונת א־ספטאווי. היא חששה שהמשחק יסכן אותו או את בני משפחתה.
ת'אבת, עיתונאית עצמאית ופעילה חברתית, איבדה את ביתה במגדלי אל־כראמה שבצפון־מערב העיר עזה ונאלצה לעבור עם בעלה וילדיה לבית משפחתה בא־ספטאווי. על רקע האיומים הישראליים הקשורים להעפת עפיפונים, היא נאלצה לבחור אם לאסור על בנה משחק שהוא אוהב כדי לא לסכן אותו.
"נכון שאנחנו לא רוצים שהמלחמה תחזור, ולא רוצים לגרום נזק לילדינו, לבתים שלנו או לבתי השכנים, ואנחנו מתייחסים ברצינות לאיומי צבא הכיבוש", אמרה לוואפא. "אבל לילדים שלנו יש זכות לשחק, אפילו באמצעים הפשוטים ביותר, כמו עפיפונים, ויש להם זכות לחיות כמו שאר ילדי העולם".
לדבריה, "המתקפה נמשכת, מדי יום יש הרוגים, והטענה של צבא הכיבוש בנוגע לעפיפונים של ילדים היא עילה בלתי מוסרית לשפיכת דמנו".
ת'אבת הסבירה כי מבחינת בנה מדובר במשחק בלבד, וכי הוא אינו מסוגל להבין את השיקולים הצבאיים שמייחס לו הכיבוש. היא סיפרה כי שמעה אחד משכניה מזהיר בתקיפות את ילדיו שלא לשחק בעפיפונים, רגע שממחיש לדבריה עד כמה הפחד חדר לפרטים הקטנים של החיים בעזה.
זכותם של הילדים לשמוח
למרות הפחד, וליד אל־עווד סבור שילדי עזה אינם צריכים לגדול כשהפחד מנהל את חייהם, אלא ללמוד אומץ ולהיאחז בזכותם לחיים.
אל־עווד, שנעקר שוב ושוב מאוהל לאוהל במהלך שנות המתקפה, אמר: "במצב הזה אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לאומץ ולהיאחזות בזכותם לחיים, למשחק ולהנאה. לא נאפשר לעפיפון להפוך לעילה ביטחונית כביכול להריגת הילדים שלנו בעזה".
לדבריו, האיומים הישראליים מעוררים חשש שהמטרה האמיתית היא לפנות תושבים, להרוס את מעט הבתים שנותרו ולדחוף אותם שוב למסלול של עקירה, שמדינת הכיבוש לדבריו לא ויתרה עליו.
הוא הוסיף כי תושבי עזה, שחוו שנים של הרג, הרס ועקירה, אינם רוצים מלחמה נוספת, אך גם אינם מוכנים שהפחד ייקח מילדיהם את שארית ילדותם.
ממקור פרנסה למשחק שמעורר פחד
בדרום הרצועה נאלץ חסן סיאם, בן 48, תושב רפיח ואב לארבעה, להתמודד עם דילמה דומה.
סיאם, שמתגורר כיום באוהל באזור אל־מוואסי בח'אן יונס, סיפר כי בנו בן ה־17 נהג להכין עפיפונים ולמכור אותם לילדים כדי לספק למשפחה הכנסה קטנה, לאחר שהעקירה והמחסור התישו אותה.
"התחלתי לשאול את עצמי אם עליי לומר לבן שלי להפסיק להכין את העפיפונים האלה, ומה בכלל הסיכון האמיתי בכך", אמר. "האם לילדים שלנו אין זכות לשחק ולהשתעשע?"
לדבריו, ייצור העפיפונים ומכירתם סיפקו למשפחה הכנסה מוגבלת שסייעה לה לממן חלק מצרכיה היומיומיים.
כשהמשחק הופך למקור פחד
חששות ההורים גברו בעקבות איומים ישראליים הקשורים להעפת עפיפונים מרצועת עזה לעבר ישראל, שכללו איום בפינוי אזורים ברצועה ובהרחבת התקיפות.
האיומים עוררו בקרב פעילי זכויות אדם ופוליטיקאים חשש כי ישמשו עילה לתקיפות חדשות נגד אזרחים, בשעה שעזה אינה יכולה לשאת סבב נוסף של הרג, הרס ועקירה.
רבים תוהים איזה איום יכול להציב עפיפון מול כוח צבאי שמחזיק במטוסים ובמערכות נשק, באופן שהופך בעיניהם את ההשוואה לחסרת היגיון.
אבל מבחינת הילדים בעזה אין כאן פוליטיקה או שיקולים צבאיים. עבורם עפיפון הוא משחק, רגע קטן של שמחה וחלון אל שמים שהם מבקשים לראות בהם משחק ולא הפצצות.
משחק מהזיכרון של עזה
עפיפונים אינם תופעה חדשה בילדות בעזה, והם קשורים זה שנים לזיכרון הקולקטיבי ברצועה.
ב־2011 השתתפו כ־13 אלף ילדים באירוע של אונר"א שבו העיפו עפיפונים ושברו את שיא העולם במספר העפיפונים שהיו באוויר בעת ובעונה אחת.
אז התרוממו העפיפונים מעל חוף עזה, צבעו את השמים והילדים התחרו ביניהם בהעפתם ובשליטה בהם.
היום עבר המשחק הזה למחנות העקורים ולשטחים המצומצמים שנותרו, שבהם ילדים מחפשים מקום קטן שבו יוכלו להתרחק, ולו לכמה דקות, מהאוהלים, ההריסות ומהקושי של חיי היומיום.
עפיפון אינו דורש מגרש או ציוד יקר. כמה חתיכות נייר או ניילון, מקלות וחוט מספיקים כדי ליצור משחק שהילד יכול לבנות בעצמו ולהעיף.
במציאות שבה ילדים איבדו את בתיהם, בתי הספר ומקומות המשחק שלהם, הפך העפיפון עבור רבים מהם לאמצעי להשיב לעצמם משהו מן הילדות שאבדה.
לא מוותרים על השמים
בין אם שקורעת את עפיפון בנה מחשש לשלומו, ובין אב שמבקש מבנו להפסיק לייצר משחק שהיה מקור פרנסה למשפחה, ילדי עזה ממשיכים להיאחז בזכותם לשמוח, לשחק ולהביט לשמים בחיפוש אחר עפיפון ולא אחר מטוס קרב.
הפחד שהמלחמה החדירה לכל פרט בחייהם לא מחק את רצונם לחיות, ושנות העקירה וההרס לא הצליחו לקחת מהם חלומות קטנים בגודל של עפיפון.
בעזה, שבה ילדים איבדו בית, בית ספר, מגרש ומקום בטוח, העפיפון כבר אינו רק משחק. מבחינתם הוא דרך לומר שחיים עדיין אפשריים.
והחוט שהילד מחזיק בידו אינו רק חוט של עפיפון, אלא גם אחיזה בחיים. מסר שקט שלפיו ילדי עזה, למרות איומי הכיבוש, אינם מוכנים לוותר על זכותם לילדות ולא יתנו לפחד לקחת מהם את מעט השמחה שעוד נותרה.
