רמאללה, 23 במאי 2026, וואפא – רמי סמארה
הריגתו של יוסף עלי כעאבנה, בן 16, לא היתה אירוע חריג או מקרה נקודתי של ירי בפלסטיני בידי כוחות הכיבוש ומתנחלים. היא היתה ביטוי נוסף, מדמם וברור, למדיניות שמרכיביה מתחברים זה לזה: דחיקת הפלסטינים מאדמתם, ריקון המרחב מנוכחותם, והפיכת מקורות חייהם ליעד ישיר לפגיעה.
בצהרי יום רביעי, 13 במאי, נמסר כי כעאבנה נהרג מירי חיילי הכיבוש הישראלי. הירי אירע בעת שתושבים ניסו להדוף מתקפה של מתנחלים, שבוצעה בחסות הכוחות, על העיירות סנג'ל, ג'לג'יליא ועבווין שמצפון־מזרח לרמאללה. המתקפה הסתיימה בגניבת כ־700 ראשי צאן.
מן הפרטים שנמסרו עולה תמונה ברורה: ילד שניסה להגן על רכושו נורה למוות, בזמן שחיילים נכחו במקום והגנו על מתנחלים שביצעו פעולה אלימה שהסתיימה בגניבה לאור יום.
הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות קובעת כי המקנה הפלסטיני, שהיה במשך דורות אחד מעמודי התווך של הביטחון התזונתי והכלכלי, הפך ליעד ישיר של מדיניות הרס שיטתית שמובילים מתנחלים בחסות רשמית. מדובר באחת הזירות השקטות, אך האלימות ביותר, במאבק על האדמה.
ברשות אומרים כי האלימות המופעלת נגד בעלי החיים ובעליהם אינה מקרית. היא חלק מתוכנית רחבה יותר, שמרכזה השתלטות על הקרקע.
לפי נתוני הרשות, צוותיה תיעדו 102 תקיפות ישירות נגד 4,796 ראשי מקנה בפרק זמן קצר במיוחד: מתחילת 2026 ועד אמצע מאי.
גם נתוני משרד החקלאות מצביעים על פגיעה קשה בענף בעלי החיים בגדה המערבית. עדרי הצאן אינם עוד מקור פרנסה מוגן. הם הפכו יעד לגניבה, הרג והשחתה, בדפוס חוזר ומתועד.
לפי נתוני המינהל הכללי לשירותי החקלאים במשרד, בשנת 2025 נגנבו או נהרגו לפחות 5,236 ראשי צאן בידי כנופיות מתנחלים. הנזק הכספי הוערך בכ־1,774,961 דולר.
המעשים האלה מתפרסים על פני הגדה המערבית כולה. לכן קשה לראות בהם אירועים בודדים. מדובר בתופעה שיטתית, שאינה מסתכמת בגניבת עדרים או בהריגתם במכות ובירי, אלא כוללת גם פגיעה רחבה במשקים חקלאיים, לרבות פעולות שהוגדרו כ"חיסול המוני" של לולי עופות.
לצד הפגיעה הישירה בבעלי החיים, נגרם גם נזק עקיף אך עמוק: הרעלת מכלי מים או ניקובם, הריסת בארות והשחתת רשתות השקיה. פעולות אלה נועדו לפגוע במקורות החיים עצמם, בעיקר באזורים הסמוכים למאחזים התנחלותיים ולמאחזי רועים.
הנזק שנגרם לענף מקורות המים בלבד הגיע בשנת 2025 ל־1,579,673 דולר ברחבי הגדה המערבית. רועי הצאן היו מן הנפגעים העיקריים, משום שהישרדות העדרים תלויה ישירות בזמינות מים בשטחי המרעה, כפי שעולה מדוח משרד החקלאות.
חסן מליחאת, המפקח הכללי של ארגון אל־בידר להגנה על זכויות הבדואים, אומר כי הגדה המערבית עדה להחרפה בהתנהלות המתנחלים, החורגת מתקיפות אקראיות ומגיעה לכדי פשע מאורגן. לדבריו, גניבת מקנה והריגתו הפכו לכלי אסטרטגי לכפיית שליטה דמוגרפית וגיאוגרפית, בעיקר בשטחי C.
על פי המעקב של אל־בידר, התקיפות אינן נעשות לצורכי גניבה בלבד. הן חלק ממדיניות מחושבת, הנהנית מתמיכת ממשלת הכיבוש הישראלית ומזרועות הימין הקיצוני שלה, ומטרתה לאלץ את התושבים הילידיים לעזוב.
מליחאת מסביר כי התקיפות מכוונות לפגוע בשני יסודות מרכזיים בחיי תושבי הכפר והקהילות הבדואיות: ביטחון ויציבות. גניבת המקנה, גם אם אינה מביאה לעזיבה מיידית, גורמת להתרוששות, מערערת את מקורות הפרנסה ודוחקת את המשפחות אל סף נטישה.
כך נוצרת באזורים המותקפים סביבה דוחקת, שמאלצת את התושבים לעזוב את אדמתם או להזניח אותה בכפייה. ברגע שהאדמה ננטשת, היא הופכת ליעד קל להשתלטות.
לפי מליחאת, מדיניות זו כבר הובילה לעקירתן של כ־22 קהילות בדואיות, שבחרו לעבור לאזורים אחרים בחיפוש אחר ביטחון וכדי לשמור על מה שנותר ממקורות מחייתן.
אחת מפעולות הגניבה הגדולות ביותר נרשמה במתחם שלאל אל־עוג'ה במארס 2025, כאשר כנופיות מתנחלים השתלטו בלילה אחד על 800 ראשי צאן.
מליחאת מוסיף כי המתנחלים משתמשים בשיטות מאורגנות כדי להסתיר את עקבות המעשים. המקנה הגנוב מועבר בין מחוזות, כדי להקשות על איתורו או כדי לאפשר הכחשה במקרה שתוגש תלונה. לאחר מכן הוא משמש במאחזי הרועים, והופך לכלי נוסף ללחץ על התושבים בהרים ובשטחי המרעה שלהם, תחת הסיסמה: "לאן שהכבשים שלנו מגיעות – גם רגלינו מגיעות".
תחת הסיסמה הזאת הופכים עדרי המתנחלים לחוד החנית של ההשתלטות על הקרקע. ברגע שמקנה של מתנחלים נכנס לאזור הררי או לשטח מרעה, האזור נסגר בפועל בפני הפלסטינים ולעיתים גם מוכרז כשטח שאסור להם להגיע אליו.
ככל שרעיית המתנחלים מתרחבת, כך מתרחב גם השטח שעליו הם משתלטים. האדמות נסגרות בהדרגה בפני בעליהן המקוריים, ומציאות חדשה נכפית בשטח.
עבדאללה חמאד, מנהל מחלקת הגיוס והסנגור במרכז הירושלמי לסיוע משפטי וזכויות האדם, מתאר שיתוף פעולה ישראלי שיטתי בגניבת מקנה פלסטיני. לדבריו, הדבר נעשה באמצעות תחבולות והליכים משפטיים שמקשים מאוד על החזרת העדרים שנבזזו בידי מתנחלים.
חמאד אומר כי אי אפשר לראות במתרחש גניבות בודדות. לדבריו, מדובר ב"תהליך ביזה שיטתי" שבו מעורבים כמה גורמים: המתנחל, הצבא, המשטרה ובתי המשפט.
הוא מציין כי חלק מהמתנחלים פועלים כיום בצורה מאורגנת יותר. הם מסמנים את הכבשים הגנובות בסימנים משלהם, כדי לטעון בהמשך שהן שייכות להם. גם כאשר פלסטיני מצליח להגיש תלונה או לפתוח בהליך משפטי, התיק נרשם לרוב "נגד אלמוני", אפילו אם צורפו לו סרטונים המתעדים את הגנבים ואת פרטי הגניבה.
לדברי חמאד, מתנחלים משתמשים גם בשיטה חדשה לגניבת מקנה לעיני בעליו. במקום לגנוב בחשאי, המתנחל מגיש תחילה תלונה למשטרה הישראלית וטוען כי פלסטיני גנב ממנו כבשים. לאחר מכן המשטרה מתלווה אליו אל האדם שנגדו הוגשה התלונה, ולוקחת ממנו את העדר בטענה שאינו שייך לו.
חמאד מתאר את ניסיונו של פלסטיני להשיב את רכושו באמצעים משפטיים ככניסה ל"שערי הגיהינום". לדבריו, האזרח נאלץ להגיע לבדו לתחנות משטרה ישראליות, שלרוב נמצאות בתוך התנחלויות או סמוך להן, ואז נתקל בדרישות כבדות להוכחת בעלות.
לדבריו, "כל הגורמים קושרים קשר נגד הפלסטיני כדי לשלול ממנו את רכושו ואת זכותו להחזיק בצאן ולרעות בחופשיות באזורים המותרים ובשטחים הפתוחים. זו בעיה גדולה; נטל ההוכחה הוא המכשול הגדול ביותר שעומד בפני עורכי הדין וארגוני זכויות האדם בעת טיפול בתיקי גניבת כבשים".
בהקשר זה הוא אומר כי יש צורך במערכת רשמית לתיעוד המקנה, באמצעות תגיות או סימונים באוזני בעלי החיים, שיישאו מספרים סידוריים. לדבריו, מערכת כזאת תקל על זיהוי בעלי החיים במקרה של גניבה. היעדר מאגר נתונים רשמי ומדויק פוגע ביכולתם של ארגוני הזכויות להציג ראיות בבתי המשפט.
על מקרים שבהם מוחזר חלק מן המקנה הגנוב לבעליו הפלסטינים, אומר חמאד כי מדובר במהלך שנועד לייפות את התמונה מול התקשורת. לדבריו, החזרת חלק קטן מן העדר משמשת להצגת מראית עין של "צדק".
במשרד החקלאות מדגישים כי אי אפשר להסתפק בספירת ההפסדים המצטברים. הנתונים מצביעים על מגמה ברורה של החרפה: קצב הפגיעות עולה, מוקדי התקיפה מתרחבים, והפגיעה מגיעה גם למחוזות שבעבר היו חשופים פחות לתקיפות מסוג זה.
המספרים מציגים רק חלק מן התמונה. מאחוריהם עומדות משפחות שמאבדות את מקור הכנסתן העיקרי, ירידה בייצור בשר, חלב ומוצריו, עלייה בעלויות הייצור בשל הצורך לרכוש מספוא מיובא בעקבות צמצום שטחי המרעה, וחובות שנלקחים כדי לבנות מחדש עדרים שנגנבו.
בהיעדר גורם מרתיע, הנתונים מלמדים כי שנת 2026 עלולה לרשום את שיעורי הנזק הגבוהים ביותר בענף בעלי החיים הפלסטיני מאז החל תיעוד ההפרות האלה.
התקיפות, הכוללות גניבה גלויה של מקנה והריגתו, הרס מכלאות, הרעלת שטחי מרעה ומקורות מים ותקיפות פיזיות נגד רועי צאן, מהוות הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, ובייחוד של סעיף 53, האוסר על מדינת כיבוש להרוס רכוש פרטי, קבוע או נייד.
גם שלילת מקורות המחיה מקהילות רועים כדי לדחוק אותן לעזיבה כפויה מהווה הפרה ישירה של סעיף 49 באותה אמנה, האוסר על העברה בכפייה של אוכלוסייה. לפי דוח הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, הדבר מטיל על הקהילה הבינלאומית ועל ארגוני זכויות האדם אחריות משפטית ומוסרית לפעול לעצירת המדיניות השיטתית לריקון האדמה מיושביה.
