עזה, 1 ביולי 2026, וואפא- מוחמד דהמאן
בתוך אוהל עקורים צר, שהפך למרחב קטן של חיים בין הריסות המלחמה, יושבים ילדי עזה עם דפים לבנים ועפרונות צבעוניים. הם אינם מציירים נופים תמימים או דמויות מצוירות, אלא מנסים להעביר אל הנייר חוויות שהמילים אינן מצליחות להכיל.
בין קווים סבוכים, צבעים כהים וגוונים דהויים נחשפים סיפורים של פחד, אובדן ועקירה. מאז פרוץ המלחמה הפך עבור רבים מהם הדף למרחב שבו אפשר לזכור, לבטא כאב ולתת קול למה שנותר חבוי.
ההרס הנרחב ברצועת עזה אינו מסתכם בבתים ובתשתיות. המלחמה הותירה פגיעה עמוקה בנפשם של מאות אלפי ילדים, בשעה ששירותי התמיכה הנפשית והחברתית הצטמצמו בשל העקירה, המחסור במשאבים והיעדר מקומות בטוחים.
לפי הערכות יוניסף, ברצועה חיים כ־1.1 מיליון ילדים, המהווים כ־47% מהאוכלוסייה. מקורות רפואיים מסרו כי מאז 7 באוקטובר 2023 נהרגו יותר מ־21 אלף ילדים ונפצעו יותר מ־44 אלף.
גם ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו"ם התריעה מפני עומק הפגיעה. בדו"ח שפרסמה קבעה הוועדה כי ילדי עזה נחשפו לממדים חסרי תקדים של מוות, פציעה וטראומה נפשית, וכי המלחמה שללה מרבים מהם את ילדותם והותירה השלכות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית והגופנית.
על רקע המציאות הזאת הפך הטיפול באמצעות ציור לאחד הכלים הבודדים שמאפשרים לילדים לבטא את מה שעברו. באמצעות צבעים, סמלים וקווים הם יכולים לפרוק פחד וחרדה בלי להידרש להסביר במילים את החוויות הקשות שנשמרו בזיכרונם.
האמנית אסמאא טאפש מנסה מאז תחילת המלחמה להפוך את האמנות לכלי לתמיכה נפשית. ביתה בשכונת זייתון בעיר עזה נהרס, ומאז היא חיה כעקורה ונאלצה לעבור ממקום למקום 17 פעמים. למרות זאת היא המשיכה לקיים מפגשי ציור לילדים באוהלים ובמרחבי העקירה.
טאפש סיפרה לוואפא כי הרעיון נולד מתוך אמונתה שהציור הוא השפה הקרובה ביותר לילדים, בעיקר לאלה שאינם מסוגלים לדבר על הטראומות שחוו. לדבריה, לעיתים כמה קווים פשוטים וכתמי צבע חושפים יותר משיחה ארוכה.
במיזם השתתפו כ־30 ילדים בני שש עד 15. לדברי טאפש, הילדים והוריהם גילו עניין רב במפגשים, אך הפעילות הופסקה בשל היעדר מימון, מחסור בציוד, המשך העקירה והקושי למצוא מקום בטוח שבו אפשר לקיים את הסדנאות.
במהלך המפגשים הבחינה טאפש כי ציורים שונים נשאו מסר משותף: טראומה עמוקה. הילדים ציירו בתים שנהרסו, בני משפחה שאבדו, רגעי בריחה ומראות של פחד. הציור אפשר להם להוציא את הזיכרונות אל הדף במקום לשאת אותם לבדם.
לדבריה, השינוי ניכר לאחר סיום הציור. ילדים שבתחילת המפגש שתקו החלו לדבר על מה שציירו, לתאר את האירועים שחוו ולשתף ברגשותיהם. הציור שימש עבורם נקודת פתיחה לשיחה והפחית במידה מסוימת את הלחץ הנפשי.
טאפש סיפרה על ילד שאיבד את שני הוריו במלחמה ומתמודד מאז עם תחושות של דחייה וחסך רגשי. לדבריה, סיפורו משקף את מצבם של ילדים רבים שאיבדו לא רק את בני משפחתם, אלא גם את תחושת הביטחון ואת המסגרת שתמכה בהם.
מניסיונה, טיפול באמצעות ציור הוא אחד הכלים היעילים ביותר בעבודה עם ילדים במצבי טראומה. הוא אינו דורש כישרון אמנותי ואינו מציב כללים. הילד חופשי לבחור צבע, צורה ונושא, ובאמצעותם לבטא פחד, כעס, געגוע או תקווה.
למרות השפעתם של המפגשים, המיזם נעצר. העלייה במחירי הציוד, המחסור בצבעים ובנייר והיעדר מימון קבוע הפכו את המשך הפעילות לבלתי אפשרי. טאפש סיפרה כי הילדים נקשרו למפגשים וביקשו להמשיך להגיע, אך לא נמצא מקום קבוע ולא היו אמצעים לספק להם את הכלים הנדרשים.
עם זאת, היא אינה מוותרת על הרעיון. היא מקווה להקים מרכזים לטיפול באמנות במחנות העקורים ובאזורים שונים ברצועה, כדי להעניק לילדים מסגרת קבועה שבה יוכלו לקבל תמיכה נפשית ולבטא את עצמם.
המיזם כלל גם הכשרה לצעירים המתעניינים בתחום בריאות הנפש. המשתתפים למדו כיצד להתבונן בציורי הילדים ולהבין את הרגשות והטראומות המשתקפים בהם.
פאטמה נאסר אל־מסרי, בת 19, הייתה בין המשתתפות בהכשרה. לדבריה, הציור מאפשר להבין את מה שהילד אינו מסוגל לומר. בתקופת מלחמה, כאשר ילדים רבים מתקשים לדבר על החוויות שעברו, הצבעים והסמלים הופכים לשפה בפני עצמה.
גם המורה והמדריכה ניבין ג'ודה סיפרה כי המיזם שינה את תפיסתה. בעבר ראתה בציור פעילות אמנותית בלבד, אך במהלך העבודה עם הילדים הבינה כי הוא עשוי לשמש כלי טיפולי. לדבריה, דווקא הציור החופשי, ללא הנחיות וללא נושא שנקבע מראש, חשף בצורה הברורה ביותר את רגשותיהם של הילדים.
היועצת לבריאות הנפש, ד"ר ע'אדה עבדאללה בן סעיד, הסבירה כי המלחמה פגעה נפשית בכל שכבות האוכלוסייה, אך הילדים נותרו הקבוצה הפגיעה ביותר. לדבריה, הטראומה מתבטאת אצלם בפחד, חרדה, קשיי שינה ושינויים בהתנהגות.
היא הדגישה כי השפעת הטראומה אינה מסתיימת כאשר האירוע עצמו נגמר. לעיתים היא נמשכת חודשים ואף שנים, ולכן הילדים זקוקים להתערבות מקצועית שתסייע להם להשיב לעצמם תחושת ביטחון ויציבות.
לדבריה, הטיפול באמצעות ציור יעיל משום שהוא יוצר מרחב בטוח לביטוי ומאפשר לאנשי המקצוע להבין את מצבו של הילד דרך הצבעים, הצורות והסמלים שהוא בוחר.
בן סעיד קראה להרחיב את תוכניות הטיפול באמנות במרכזי המחסה, בבתי הספר ובמחנות העקורים. היא הדגישה כי בריאותם הנפשית של הילדים חשובה לא פחות ממזון, תרופות וקורת גג.
כל עוד המלחמה נמשכת והשלכותיה מעמיקות, הצבעים באוהלי העקורים הופכים לשפה אחרת. באמצעותם מנסים ילדי עזה לספר את מה שאינם מצליחים לומר, וליצור לעצמם מרחב קטן של ביטוי ותקווה בתוך מציאות של אובדן ופחד.
