קלקיליה, 19 במאי 2026, וואפא, מייסא עומר
סיפורי העקירה מן האדמה הפלסטינית אינם נפסקים, גם 78 שנה אחרי הנכבה. הפעם הם חוזרים בכלים קשים יותר, המכוונים לא רק נגד האדם אלא גם נגד האדמה שעליה הוא חי.
בקהילת "ערב אל־ח'ולי", ממזרח לעיירה כפר ת'ולת' שמדרום לקלקיליה, חיו עשרות משפחות פרק נוסף של סבל. המקום שקלט אותן מאז 1948 הפך בהדרגה לאזור נצור ונרדף, עד שתושביו נאלצו לעזוב בכפייה את בתיהם ואת אדמותיהם.
מתחילת 2026 ועד סוף אפריל תועדו בגדה המערבית 3,043 הפרות, ובהן עקירה בכפייה, תקיפות גופניות, פלישות ליישובים, השתלטות על קרקעות, הצתת רכוש, חבלה ברשתות מים ועקירת עצים.
לדברי ראש עיריית כפר ת'ולת', ג'יהאד עודה, הקהילה מנתה בעבר כ־300 בני אדם. הם עסקו בחקלאות ובגידול צאן ובקר, והתפרנסו מאדמות שעברו בירושה מאבותיהם ומסביהם.
הנוכחות הפלסטינית במקום היתה יעד קבוע לשאיפות המתנחלים. שטחה החקלאי של הקהילה נאמד בכ־2,000 דונם, ומיקומה בסמוך להתנחלויות הפך אותה למרחב פגיע במיוחד.
ההתנחלויות מקיפות את ערב אל־ח'ולי מכל עבר. מצפון נמצאות מעלה שומרון ושבי שומרון, ממזרח אל מתן וגינות שומרון, ומדרום נופים, יקיר, עמנואל וקרני שומרון. בתוך המצור הגיאוגרפי הזה, הלחץ על התושבים הלך והחריף משנה לשנה.
ב־2024 השתלטו כוחות הכיבוש על חלק מאדמות הקהילה לטובת הרחבת ההתנחלויות הסמוכות. הם השתלטו גם על אדמות השייכות למשפחת מקבל, ובעקבות זאת עזבו כמה מהתושבים את האזור.
בתחילת 2025 החריפו תקיפות המתנחלים נגד התושבים ורכושם. הם החלו לחדור בלילות לשטחים החקלאיים, לשחרר חזירי בר בתוך הגידולים, ולהכניס את עדריהם לאדמות התושבים כדי לרעות בהן ולהשחיתן. כך נפגעו מקורות המחיה של המשפחות, והמרחב שנותר להן הצטמצם עוד יותר.
ככל שהתקיפות גברו, איבדו תושבי הקהילה את יכולתם להמשיך להיאחז במקום. מחציתם נאלצו לעזוב, ומספר התושבים ירד לכ־50 בלבד. ואולם הפגיעה לא נעצרה באדמות וברכוש. מתחילת 2026 היא הפכה גם לאלימות ישירה נגד התושבים עצמם.
המתנחלים החלו לנקוט שיטות אלימות יותר: תקיפות במקלות ובאבנים, ובהמשך גם הכאה באמצעות כלי נשק. המקרה האחרון היה תקיפה קשה של עוני ועאדל מראעבה. לאחר מכן כבר לא נותרה בקהילה אפשרות ממשית לחיים. מי שנותרו במקום נאלצו לעזוב אותו בכפייה, במראה שמחזיר לתודעה את פרקי הנכבה המתמשכת של העם הפלסטיני.
אחת המשפחות שחיו את הסבל הזה היא משפחתו של עאדל מחמוד אל־ח'ולי, שירש עם שבעת אחיו כ־40 דונם מאביהם.
במשך שנים חיו בני המשפחה, כ־30 נפשות, מעיבוד האדמה הזאת. היא היתה מקור החיים היחיד שלהם. ממנה אכלו, ממנה פרנסו את ילדיהם, ועליה נבנו חיי היומיום והזיכרונות שלהם. כעת איבדו בבת אחת את בתיהם ואת מקור פרנסתם.
עאדל מספר על העקירה בקול חנוק. בידיו הוא מחזיק תמונות מן העבר ומן ההווה: מצד אחד שדות ירוקים ויבולים מלאי חיים, ומנגד אדמות שנחרבו ובתים שהפכו לערימות עפר, לאחר שכוחות הכיבוש הרסו את בתי המשפחה אחרי שעזבו אותם לפני שלושה שבועות.
לדבריו, בני המשפחה ניסו במשך שנים להחזיק מעמד ולהישאר במקום, למרות המצור והלחץ המתמשך. אבל החרפת תקיפות המתנחלים והפחד המתמיד לחייהם ולחיי ילדיהם הציבו אותם מול מציאות שבה כבר לא יכלו לחיות או לעבוד בקהילה.
אחרי שאיבדו את האדמה ואת קורת הגג, החלה מצוקה חדשה. אחיו, עבד אל־האדי, מתאר אותה בכאב: הם חיים כיום ללא יציבות, לאחר שהפכו מבעלי אדמה ומקור פרנסה קבוע לאנשים המחפשים עבודה יומית שתספק את צורכיהם הבסיסיים. האדמה שעליה חיו במשך דורות נלקחה מהם.
אחיהם ח'אלד אומר כי הזיכרון הכואב ביותר קשור באביהם, שסירב לעזוב את ביתו ואת אדמתו עד ימיו האחרונים. הוא האמין שהמשבר יחלוף, ושהוא יוסיף להיאחז באדמתו, יהיו הנסיבות קשות ככל שיהיו.
לדבריו, ביום מותו נאלצו בני המשפחה להעביר אותו בעגלה. עד רגעיו האחרונים הוא נותר קשור למקום שבו הקדיש את חייו לעבודה ולאדמה, שאותה ראה כדבר היקר ביותר שיש לאדם.
ח'אלד מוסיף כי המשפחה איבדה הכול: את בתיה, את אדמותיה ואת מקור פרנסתה. לדבריו, אי אפשר למדוד את ההפסד בכסף, משום שהאובדן האמיתי הוא עקירתם מן המקום שהיה ההיסטוריה שלהם, החיים שלהם והזיכרון שלהם.
יאסר מראעבה, מנהל מחלקת השירותים התומכים במינהלת החקלאות, אמר לוואפא כי החשש לעתידה של ערב אל־ח'ולי לאחר הפינוי עדיין מטריד את התושבים. לדבריו, הם חוששים שכוחות הכיבוש יבודדו את המקום לחלוטין באמצעות שער צבאי, כפי שעשו בדרכים הסובבות אותו.
הוא הוסיף כי החשש מתגבר לנוכח העובדה שאזור קלקיליה מוקף בגדר ההפרדה, המשתרעת לאורך עשרות קילומטרים של בטון ותיל. הגדר בודדה כ־25 אלף דונם של אדמות חקלאיות ו־15 בארות מים תת־קרקעיות. בעלי האדמות כבר אינם יכולים להגיע אליהן אלא דרך שערים צבאיים ובהיתרים מיוחדים. סביב האזור נמצאים לפחות חמישה גושי התנחלות, הכוללים כ־20 התנחלויות וחמש נקודות רעייה. המציאות הזאת מעמיקה את הלחץ ומאיימת בעקירה כפויה נוספת.
ביום השנה לנכבה, סיפורה של קהילת ערב אל־ח'ולי אינו אירוע מבודד או חריג. הוא תמונה נוספת של מציאות פלסטינית הנמשכת מאז 1948. הכלים והשיטות משתנים, אך המטרה נותרת אחת: לעקור את הפלסטיני מאדמתו ולרוקן את המקום מתושביו המקוריים. כך הופכת הנכבה מאירוע היסטורי בזיכרון הפלסטיני למציאות יומיומית מתמשכת, שמיוצרת מחדש עד היום, ובה חוויית האובדן והעקירה חוזרת מדור לדור.
