חברון, 17 במאי 2026, וואפא – סאהר עמרו
בפחות משנה וחצי ביצעו רשויות הכיבוש הישראליות וקבוצות מתנחלים חמושות יותר מ-1,676 תקיפות נגד תושבים ורכושם באזור מסאפר יטא שמדרום לחברון. מטרת התקיפות, לפי התושבים, היא להשתלט ישירות על אדמותיהם, להדק את המצור עליהם, להעמיק את סבלם ולאלץ אותם לעזוב בכפייה את בתיהם, רכושם ואדמותיהם, לטובת הרחבת ההתנחלויות.
מנהל מחלקת החקלאות ביטא, איאד פרג' אללה, אמר כי "בתקופה האחרונה חלה הסלמה חריפה וחסרת תקדים בהיקף הצעדים הדכאניים והתקיפות המתמשכות שמבצעות רשויות הכיבוש וקבוצות המתנחלים נגד התושבים ורכושם באזורים אלה. הפגיעה נוגעת לכל תחומי החיים".
לדבריו, התקיפות מכוונות בראש ובראשונה לפגיעה ביכולת התושבים להישאר על אדמתם ולעמוד בלחץ, באמצעות שלילת מקורות ההכנסה העיקריים שלהם: משק החי תחילה, והחקלאות לאחר מכן.
פרג' אללה הוסיף כי התקיפות גרמו ליישור של יותר מ-500 דונם של אדמות מעובדות, להשחתת יותר מ-16,200 דונם של גידולי מרעה, להריסת רשתות השקיה ששירתו יותר מ-670 דונם של גידולים מושקים, ולגניבת יותר מ-57 אלף מטרים של גדרות שהקיפו את שדות התושבים.
הנזקים כוללים גם השחתה והרס מלא או חלקי של יותר מ-42 אלף עצי זית ו-7,150 עצי פרי נוספים, וכן הריסה של יותר מ-2,000 מטרים רבועים של מבנים חקלאיים.
הוא ציין כי השתלטות הכיבוש והמתנחלים על כל שטחי המרעה במסאפר יטא, ומניעת גישתם של החקלאים הפלסטינים אליהם, פגעו פגיעה קשה ביכולתם לגדל צאן ולשמור על משק החי שברשותם. לדבריו, יותר מ-900 ראשי צאן נגנבו או נהרגו.
פרג' אללה אמר כי כל התקיפות הללו נועדו לפגוע במקור ההכנסה העיקרי של יותר מ-1,600 משפחות פלסטיניות המתגוררות באזורים אלה, שבהן משק החי והחקלאות הם בסיס הקיום הכלכלי.
הפעיל אוסאמה מח'אמרה אמר כי מניעת גישת החקלאים לשטחי המרעה, לצד השחתת היבולים בידי המתנחלים, נועדה להעלות ככל האפשר את עלויות גידול בעלי החיים והטיפול בהם עבור תושבי מסאפר יטא.
לדבריו, בעבר התבססו המגדלים בשיעור של 80% על מרעה טבעי ועל יבולים חקלאיים להזנת העדרים. כיום הם נאלצים להתבסס בשיעור של 70% על קניית מספוא, דבר שמטיל עליהם נטל כלכלי כבד.
מח'אמרה הוסיף כי המציאות הזאת, לנוכח המצב הכלכלי הקשה ועליית מחירי המספוא, חושפת את החקלאים להפסדים כבדים ומעמידה בסכנה את המשך גידול בעלי החיים באזור.
פרג' אללה הדגיש כי הפגיעה המתמשכת של הכיבוש במשק החי במסאפר יטא אינה צפויה להישאר בגבולות האזור. לדבריו, השלכותיה יורגשו בכל רחבי הארץ, משום שמשק החי באזור יטא לבדו מהווה יותר מ-15% מכלל משק החי הפלסטיני, ויותר מ-45% ממשק החי במחוז חברון. חיסולו, אמר, מהווה איום ממשי על הביטחון התזונתי של המשפחה הפלסטינית.
ראש מועצת מסאפר יטא, נידאל יונס, אמר כי הפגיעה בחיי התושבים, במקורות פרנסתם וביכולת הקיום שלהם היא חלק ממדיניות שיטתית של הכיבוש, המתבצעת בתיאום ובחלוקת תפקידים עם קבוצות המתנחלים. לדבריו, קצב הפגיעות עלה מאז 7 באוקטובר 2023, והואץ במידה ניכרת בתקופה האחרונה.
יונס ציין כי במסגרת תוכניות ההתנחלות באזור הסתמך הכיבוש על המדיניות שנקבעה במה שמכונה "אזור אש 918", שהוכרז בשנת 1972 על יותר מ-32 אלף דונם מאדמות מסאפר יטא. השטח כולל מרעה טבעי וחלק גדול מהאדמות החקלאיות.
כוחות הכיבוש כיתרו את התושבים באזורים אלה ומנעו מהם להגיע לאדמותיהם, בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור המיועד לאימוני צבא הכיבוש, וכי כניסת אזרחים אליו אסורה.
אלא שהמציאות שנוצרה בשטח, לדברי התושבים, חושפת את שקריות הטענות הללו: ההגבלות חלות על הפלסטינים בלבד ומונעות מהם להגיע לאדמותיהם, בעוד שלמתנחלים ניתנה אפשרות להתרחב, להשתלט על הקרקע ולבנות עליה. באזור הוקמו שלוש התנחלויות גדולות: מצפה יאיר, אביגיל ומעון.
מאז 7 באוקטובר 2023 גברה מאוד תנופת ההתנחלות באזור. ההתנחלויות התרחבו באופן ניכר, ולצדן הוקמו תשעה מאחזים חדשים, שרובם פועלים כמאחזי רועים.
דפוס זה של התנחלות מבוסס על קבוצה של מתנחלים, לרוב שלוש או ארבע משפחות, הפועלת באופן מאורגן להשתלטות על חלקת אדמה ולהקמת מאחז עליה. מיקום המאחז נבחר בקפידה כדי להשיג כמה מטרות בעת ובעונה אחת: כיתור התושבים, הגבלת יכולת התנועה שלהם, הבטחת התרחבות עתידית ושליטה באדמות נוספות.
המאחזים הללו מצוידים במספר גדול של כבשים, לצד עדרי גמלים, בקר ובעלי חיים נוספים. בעלי החיים משמשים להשחתת הגידולים החקלאיים של התושבים. מה שהכבשים אינן משחיתות, בעיקר עצים ותיקים, משחיתים הגמלים והבקר, כאילו הובאו במיוחד לשם כך.
יונס התייחס גם לשימוש שעושים המתנחלים במה שמכונה "מאחזים ניידים", המבוססים על חיקוי דגם של נוודים. מדובר בקבוצות קטנות של מתנחלים המחזיקות מספר גדול של בעלי חיים, נעות ממקום למקום ומתמקמות זמנית ליד שדות ועצים של התושבים. בעלי החיים ואמצעים נוספים משמשים להשחתת השדות, ולאחר מכן הקבוצה עוברת לאזור אחר. כך, למשל, הוקם מאחז זמני ליד אדמות התושבים במקבץ אל־חלאווה, ולאחר שהאזור הושחת עברו המתנחלים לאזור אל־פח'ית.
כתוצאה מכך, המתנחלים השתלטו על כל שטחי המרעה הטבעיים ומנעו מהחקלאים הפלסטינים להשתמש בהם. הדבר הוביל להרס של יותר מ-22 אלף עצי זית, עצי פרי ועצים ותיקים, ולהשחתת יותר מ-90% מהאדמות החקלאיות באזורים אלה.
גם באזורים שמחוץ ל"אזור האש" נרשמה התרחבות התנחלותית נרחבת באמצעות אותם כלים ואותה מדיניות. הוקמו בהם תשעה מאחזים חדשים, לצד כמה מאחזים ניידים, והלחץ על התושבים נמשך. עם זאת, באזורים אלה תפקיד מדינת הכיבוש גלוי פחות מאשר באזור האש.
לדברי התושבים, מדינת הכיבוש העניקה למתנחלים יד חופשית והסתירה את חלקה הישיר, במסגרת פעולה מתואמת ומאורגנת המבוססת על חלוקת תפקידים. כך היא מבקשת לחמוק מאחריות אפשרית מול גורמים משפטיים או מוסדות הומניטריים, שממילא נעדרים כמעט לגמרי מן הזירה ואינם משפיעים על המתרחש בה.
מח'אמרה אמר כי תועדו מקרים רבים החושפים את חלוקת התפקידים הזאת ומצביעים על מעורבות ישירה של מדינת הכיבוש בתקיפות המתמשכות של המתנחלים.
לדבריו, לאחר כל תקיפה של מתנחלים מגיעים כוחות הכיבוש למקום, מציגים את האירוע כאילו מדובר בעימות בין מתנחלים לתושבים, ועוצרים כמה מהתושבים. העצורים אינם משוחררים אלא לאחר תשלום ערבויות כספיות גבוהות, שאינן נמוכות מ-5,000 שקל לאדם. לדבריו, הדבר מעמיק את סבל התושבים ומחליש את יכולתם להחזיק מעמד ולהתמודד עם תקיפות המתנחלים.
הוא הוסיף כי כל זה מתרחש לצד צעדים קשים שהכיבוש מטיל על הקיום הפלסטיני באזורים אלה. אחד המרכזיים שבהם הוא מדיניות ההריסות, המופיעה בשתי צורות.
הצורה הראשונה היא הריסות שמבצעות רשויות הכיבוש בתואנות שונות, בהן בנייה בשטחי C, בנייה ללא היתרים, טענות ביטחוניות ותואנות נוספות. מדיניות זו הובילה להריסת כפרים ומקבצי מגורים שלמים, כפי שאירע בח'לת א־דבע, אל־פח'ית, מראייר אל־עביד, ג'ינבה ואל־מרכז. בעקבות ההריסות נאלצו תושבים לעזוב בכפייה או לעבור להתגורר במערות.
מח'אמרה ציין כי כוחות הכיבוש הורסים את הקיים ומונעים מהתושבים לבנות מחדש, במיוחד לאחר שהוקפאה תחולת החקיקה הירדנית והבריטית שעסקה בתכנון ובבנייה באזורים אלה. חקיקה זו היתה נהוגה בעבר ואיפשרה לתושבים להקים מבנים על אדמותיהם.
לדבריו, ההקפאה נעשתה באמצעות צווים צבאיים, בהם צו צבאי מספר 97/17, השולל מפלסטינים את האפשרות להקים כל מבנה על אדמות חקלאיות שבבעלותם, וכן שולל מהם את זכות הפנייה לערכאות במקרה של הוצאת צווי הריסה למבנים שלהם.
במקביל, רשויות הכיבוש העניקו למתנחלים סמכויות אכיפה ופיקוח, והסמיכו אותם לעקוב אחר בנייה פלסטינית ולדווח עליה כדי להביא להריסתה.
הצורה השנייה של ההריסות, לדברי מח'אמרה, היא הריסה שמבצעים מתנחלים בעצמם ומחוץ לחוק. כך אירע במקבצים סמרי, שעב פרסה וא־רכיז אל־פוקא, שם הרסו מתנחלים מספר רב של בתי מגורים ומבנים של תושבים, גנבו את תכולתם, ואף התגוררו בחלקם לאחר שאילצו את בעליהם לעזוב בכפייה.
אף שהמבנים הללו מוגנים בצווי מניעה נגד הריסה שהוציאו בתי המשפט של הכיבוש, מח'אמרה אמר כי המתרחש בשטח חושף צורה נוספת של חלוקת תפקידים: הפרת הצווים השיפוטיים והריסת המבנים הוטלו על המתנחלים כפעולה מחוץ לחוק, בעוד כוחות הכיבוש אינם מתערבים כדי למנוע זאת ואינם אוכפים את הצווים שהוציאו בתי המשפט שלהם.
מח'אמרה הדגיש כי תושבי מסאפר יטא חיים נכבה יומיומית ומתמשכת. לדבריו, הצעדים הדכאניים של הכיבוש והתקיפות הרצופות של המתנחלים נגד התושבים ורכושם, כפי שתוארו כאן, הם רק חלק מהתמונה הרחבה. מדיניות ההתנחלות פגעה בכל תחומי החיים באזור וגרמה להרס תשתיות, בהן דרכים, רשתות חשמל ורשתות מים.
לדבריו, ההפרה האחרונה היא הריסת רשתות המים המזינות יותר מ-12 מקבצי מגורים. המקבצים הללו נותרו ללא מים זה ארבעה חודשים, ובמקביל נמנע מן התושבים לתקן את הרשתות עד היום.
