עזה, 29 באוקטובר 2025 –מאת: רים סוויסי

חנין אל־מבחוח, בת 34 ממחנה נוסיראת שבמרכז רצועת עזה, יושבת בכיסא גלגלים ומביטה ברגלה השמאלית שנקטעה. אבל מה שנקטע באמת הוא משהו עמוק יותר. ארבע בנותיה נהרגו בתקיפה ישירה על בית המשפחה, והכאב לא מרפה.

"בעשירי ביולי בשנה שעברה, קצת אחרי חצות, ישנו כולנו – אני, בעלי והבנות," היא מספרת בקול שקט. "פתאום הכול התפוצץ. פצצה ישירה פגעה בבית."
היא עוצרת. דמעות מציפות את עיניה. "הוציאו אותנו מתחת להריסות," היא מוסיפה. "נפצעתי קשה, גם בעלי. את הבנות מצאו על גג של אחד השכנים, מעוצמת הפיצוץ. הצעירה ישנה בינינו."

אחרי שחולצה, חנין איבדה את ההכרה. כשהתעוררה, מצאה את עצמה בבית החולים – עטופה בתחבושות, מחוברת למתכות לקיבוע השברים. "כל פעם שהתעוררתי שאלתי על הבנות," היא אומרת, "ואז שוב איבדתי את ההכרה."

בבית החולים אל־עוד'ה בנוסיראת לא היה מקום בשל עומס הפצועים וההרוגים, והיא הועברה לבית החולים האמריקאי. שם התברר כי היא סובלת מפציעות קשות – שברים באגן, בברך וביד, פגיעות בפנים, רסיסים בכל חלקי הגוף ודימום פנימי.

"הרופאים אמרו ששתי הרגליים בסכנה, שהן עלולות להיכרת," היא נזכרת. "בסוף הם נאלצו לקטוע את הרגל השמאלית. הייתי בטיפול נמרץ ארבעים יום. חום גבוה, דימום, זיהומים. הגוף שלי נכנע, אבל הנשמה שלי כבר נקטעה קודם, עם הבנות שלי."

לאחר שיצאה מטיפול נמרץ נשארה חנין בבית החולים עוד חצי שנה, ועברה סדרת ניתוחים. "כל הזמן שכבתי על הגב," היא אומרת, "עד שקיבלתי פצעי לחץ."

היום היא נאחזת במה שנותר. "אני חיה עם כאב שלא נגמר," היא אומרת. "הגוף שלי חסר, הנשמה שלי חסרה, אבל אני מחכה. אולי אקבל אישור לצאת מעזה לטיפול. כל החיים שלי עכשיו תלויים בזה."