עזה, 14 ביולי 2025 – מאת סאמי אבו סאלם, וואפא
ביד אחת הוא מחזיק את הטלפון הנייד, ובשנייה את תמונתו של אחיו התאום מוחמד. עבד אל-ע'ני שעאת, בן 18, מסתובב בין בתי חולים, הריסות וזירות הפצצה ברחבי העיר עזה, שואל עוברי אורח: האם ראיתם את אחי?
מאז ה־18 באפריל, היום שבו נעלם מוחמד כשיצא ממקלט שאליו התפנתה משפחתו בעיר העתיקה, לא נרגעו בני הבית. הם דיווחו על היעלמותו לגורמים רשמיים, הפיצו את תמונתו ברשתות החברתיות, ואחותו סלווה, רופאה, מקדישה את זמנה לסריקת מקררי גופות בבתי החולים – כך סיפרו בני המשפחה לכתב וואפא.
עבד אל-ע'ני יוצא בעצמו למסעות חיפוש, לעיתים בליווי אמו או אביו. הם נעים רגלית ברחובות עזה למרות הסכנה הברורה. הוא זוכר היטב את הבגדים שלבש מוחמד ביום שנעלם: סווטשרט "הודי" שחור, מכנסי ספורט כחולים עם שני פסים לבנים בצדדים, וכפכפים אפורים.
"כל החיים היינו צמודים", הוא מספר. "במלחמה היינו לומדים יחד לבגרויות. מאז שהוא נעלם, אני לא מצליח לפתוח ספר. החיים שלי נעצרו. אני מרגיש זר בתוך עצמי. כל פעם שאני רואה את הבגדים שלו אני קורס מבפנים".
הסיפור של מוחמד אינו חריג. לפי נתונים לא סופיים שפרסם משרד הבריאות הפלסטיני, יותר מ־10,000 בני אדם מוגדרים כנעדרים מאז תחילת מתקפת כוחות הכיבוש על הרצועה ב־7 באוקטובר. כ־60 אלף אזרחים נהרגו, ואחרים נותרו תחת הריסות, בבתי קברות ארעיים, או הועברו למעצר – כך לפי ההערכות.
האם, מונה שעאת, אינה מוכנה להפסיק את החיפושים, גם באזורים שמוגדרים על ידי כוחות הכיבוש כאזורים "אדומים". היא ממשיכה להיכנס להריסות בשכונת שג'עיה, למרות שהיא תחת מתקפה קרקעית ואווירית. "אני לא יודעת אם הוא נרצח, נעצר או חי. אנחנו לא ישנים בלילות. רק בוכים ומתפללים", היא אומרת.
מונה נעה ברגל ברחובות העיר, או בשל מחסור בתחבורה, או כי אין באפשרותה לשלם. עלות השכרת רכב לשעתיים עומדת כיום על 370 ש"ח – סכום עצום במציאות של מחסור במזומנים ובדלק.
"אנחנו, ההורים, עשינו הכול כדי לגדל את ילדינו על ערכים וחינוך טוב. עברנו שמונה פעמים מקום בזמן המלחמה כדי לשמור עליהם. ופתאום אחד מהם נעלם, בלי שום הסבר. זה משהו שאי אפשר לשאת".
"בכל בוקר אנחנו בודקים את מקררי הגופות. מסתכלים על רשימות ההרוגים. מחפשים בין הגופות שנמשכות מההריסות – ועדיין אין זכר".
אביו של מוחמד, ראשיד שעאת (52), משחזר איך פנה לכל גוף אפשרי, חיפש בכל מקום – גם תחת אש. הוא הלך צפונה לג'באליה, לאחר ששמע על הפצצה של אזרחים רעבים שעמדו בתור לסיוע, חיפש בבתי ספר ובמחנות פליטים. הוא דיווח לצלב האדום, לרשות לענייני אסירים ולארגונים נוספים.
"העברתי את התמונה של מוחמד לכל מי שיכול לעזור – רופאים, אחיות, אדמיניסטרטורים, אפילו מוכרים מחוץ לבתי חולים. כל אחד קיבל את התמונה ואת מספר הטלפון שלי".
גם קרובים וחברים מחפשים. "יש לי קרובים בדרום שמחפשים באזור המאווצי ובבתי חולים. אני מתמקד בעיר עזה ובצפון", אמר.
אחותו סלווה, רופאה מתנדבת בבית החולים שיפא, מחפשת מדי יום בגופות שהובאו או חולצו מההריסות, במיוחד בגופות שלא זוהו. היא חילקה את תמונתו של אחיה לצוותים הרפואיים.
ראשיד הפיץ את תמונת בנו גם בקבוצות רשת שמוקדשות לנעדרים – אך לא קיבל מענה.
בפלטפורמות החברתיות מופיעים עשרות אלפי פוסטים של בני משפחה שמחפשים קרובים – ילדים, צעירים, מבוגרים – שנעלמו במהלך פינוי תחת אש, או מהפצצות על אזורים אזרחיים.
לעיתים הם מתגלים לאחר זמן מה – מתים, קבורים תחת שם "אלמוני", מטופלים אנונימיים בבתי חולים, או כאסירים שנחטפו על ידי כוחות הכיבוש.
עבד אל-נאצר פרוואנה, ראש אגף התיעוד ברשות לענייני אסירים, אמר כי מאז 7 באוקטובר נעצרו יותר מ־12 אלף אזרחים מהרצועה. לדבריו, המספר אינו סופי, והכיבוש מסרב להעביר מידע, אפילו לא לארגונים בינלאומיים.
"העצורים נחטפו ממחסומים בין אזורי הרצועה, או מבתיהם. רבים מהם נעצרו תוך כדי בריחה. אנחנו חוששים מאוד לחייהם בשל עינויים", אמר פרוואנה.
מונה שעאת מסכמת: "הנשק הכי חזק שיש לי הוא התקווה והתפילה. אני רק רוצה לדעת אם הוא חי, או לפחות אם הוא אסיר". ואילו עבד אל-ע'ני מקווה שימצא את אחיו – כדי שיחזרו ללמוד יחד לבגרויות, ויסיימו יחד את התיכון. אולי אפילו יזכו לצאת ללימודים באוניברסיטה – אם ייפתחו המעברים.
