ח'אן יונס, 5 ביולי 2025 – מאת חאתם אבו דקה

במואצי, אזור כפרי הסמוך לח'אן יונס, החלו לצוץ חיוכים מהוססים על פני פליטים מותשים. שמועות על הפסקת אש קרובה מחלחלות בין האוהלים, ומביאות איתן תקווה – אולי בפעם הראשונה זה חודשים ארוכים.

רבים מהאנשים כאן איבדו את בתיהם לפני למעלה משנה וחצי. הם חיים תחת שמיים חשופים, מוקפים בהריסות, בצל רעב, מחסור תמידי בתרופות וחרדה יומיומית מהפצצות. כל דיבור על שקט אפשרי, ולו זמני, מדליק בעיניהם זיק של חיים.

רהף אבו ח’אטר, ילדה בת 13 מהעיירה בני סוהילה, הושיטה לאמה את מפתח חדרה הישן. היא יודעת שביתם נחרב כליל, ובכל זאת שומרת את המפתח – לא רק כזיכרון, אלא כהצהרת כוונה. רהף חולמת לחזור ללמוד, אחרי שנתיים של נתק מהלימודים.

"אני מתגעגעת לצעצועים שלי," היא אומרת בשקט. "לחיים שלפני... לאבא שלי שנעצר לפני המלחמה. עכשיו הוא איתנו, מנסה להחזיר קצת סדר לאוהל הזה שאנחנו גרים בו."

בן הדוד שלה, מוחמד, בן עשר, מדבר בלחש על אימו. היא פצועה, מרותקת למיטה, מחכה לאישור לצאת מעזה לטיפול רפואי. "הכי קשה זה שהיא לא איתנו," הוא מספר. "אין מי שיבשל, מי שיחבק. אני רק רוצה לראות אותה שוב, בבית שלנו."

מוחמד פונה ישירות לארגוני זכויות האדם: "תעזרו לה לצאת לטיפול, בבקשה. לפני שיהיה מאוחר."

גם המבוגרים כאן לא מסתירים את התקווה. ברכאת אבו דקה, בן 59, ממתין לשוב לאלפראחין – המקום שבו נולד וגדל – למרות ששם לא נותר דבר מלבד הריסות. "רק רוצה לחזור הביתה. לסיים את חיי במקום שהיה שלי, לא באוהל."

התחושות מעורבות. מצד אחד, עייפות שאין לתאר. מצד שני, כל שמועה על הפסקת אש מתקבלת כמו נשימה ראשונה אחרי טביעה. עבור העזתים, שגרו חודשים ארוכים בתוך מלחמה מתמשכת, הפסקת אש פירושה לא רק שקט – אלא גם תקווה לסיוע, טיפול רפואי, לימודים לילדים, רגע אחד של שגרה.

אולי בשעות הקרובות תגיע הבשורה. אולי היא תידחה שוב. אבל דבר אחד ברור: בעזה, אפילו שבריר של תקווה – הוא כבר התחלה של חיים.