רמאללה, 2 ביולי 2025 – מאת: חאלד תאיה / סוכנות הידיעות וואפא

עומר חמאיל היה בן שלוש עשרה. הוא רצה להיות מתאגרף מקצועי במואי-תאי. לא בגלל מה שקרה לו, אלא בזכות יכולותיו. הוא קיווה שיזכרו אותו בזכות ניצחונות, לא בזכות מותו. אבל זה לא קרה.

ביום שני האחרון הוא רכב על אופניו בכפר קפר מאלכ, צפונית-מזרחית לרמאללה. לפי המשפחה והמאמן שלו, חייל ירה בו. הוא נפל, דימם, ולא קיבל טיפול. רק אחרי כמה שעות גופתו הועברה למשפחתו.

המאמן שלו, אחמד אבו דח'אן, סיפר שעומר היה ילד נעים, שקט, שתמיד חייך ואהב את הספורט. לדבריו, "הוא אהב להגיע לאימונים, לא ויתר, גם כשזה היה קשה. הוא תמיד היה מנומס ונחוש".

כעבור שעה מהירי, אבו דח'אן קיבל שיחה מדודתו של עומר שאמרה שעומר נורה. הוא אמר לה שהוא יבדוק, כי עומר שלח לו הודעה קודם לכן. לדבריו, "לא עניתי מיד. חשבתי שזו שאלה על האימון. אחר כך ראיתי שהוא מחק את ההודעה. אני לא יודע מה רצה".

כשהבין שעומר נהרג, הוא הגיע אל המועדון. שם ראה את החברים של עומר יושבים בשקט. לדבריו, "כולם בכו. אני נכנסתי לחדר אחר, סגרתי את הדלת, ולא הצלחתי להחזיק את עצמי".

בבית החולים הוא ראה את גופתו של עומר. הילדים ניגשו אליו, נפרדו. הוא עצמו לא הצליח לזוז. אמו של עומר אמרה לו בעדינות, "הוא אמר שהוא רוצה לבוא לחתונה שלך. הוא תכנן לחזור להתאמן. אתה היית האחרון שדיבר איתו".

אבו דח'אן תכנן להתחתן יומיים אחרי מותו של עומר. הוא ביקש לדחות את החתונה, אבל האם ביקשה שלא יעשה זאת. היא אמרה ש"עומר כבר בחר מה ללבוש לחתונה, והוא היה רוצה שתמשיך כרגיל".

למחרת הוא נפרד מעומר, נשק למצחו ואמר לעצמו בשקט, הלוואי שהיית מתקשר. בלוויה, ביקשה אמו בקשה אחת: שלא יכסה איש את פניו בעפר, כי היא לא רוצה שהוא ייחנק.

חבריו של עומר סיפרו עליו בעצב. אחד מהם אמר שהוא תמיד היה מוכן לנסוע ולהתחרות. ילדה אחרת סיפרה על הצחוק שלו, ואמרה שלא האמינו שהוא איננו.

המאמן סיכם ואמר שעומר אהב לדבר על פלסטין, ושבשבילו הוא היה סמל לתקווה. הוא אמר שאין לו מסר לעולם, רק מחשבה שיום אחד אולי תהיה צדק.

בהודעה שפרסם איגוד המואי-תאי הבינלאומי נכתב כי "עומר לא היה רק ספורטאי. הוא היה ילד, חבר, אח ובעל חלומות לעתיד. מותו הוא טרגדיה עצובה". האיגוד הודיע על הורדת דגלים לחצי התורן ועל עצירת התחרויות באליפות אסיה, לזכרו.