עזה, 22 ביוני 2025 | מאת סמי אבו סאלם, וואפא

ברחוב א-נצר בעיר עזה, בצל שמש יוקדת ואבק מתפזר, עוצר מוחמד מאדי את אופניו התלת-גלגליים. בקופסה הקדמית — עשרות ספרים, חדשים וישנים. הוא פורש אותם בזהירות על הקרקע, על רקע ההרס המקיף אותו מכל עבר.

אנשים חולפים לידו. יש המדפדפים, אחרים מציצים בכותרות וממשיכים הלאה. חלקם כלל לא עוצרים — רק מוחים על כך שהוא "חוסם את הדרך".

מאדי, בן 64, שהיה מורה ללימודי חברה, ממשיך בכל זאת. "לפני המלחמה, הרחוב היה מלא באנשים שקונים ספרים. עכשיו זה אולי עשרה אחוז ממה שהיה. מי שנהג לקנות — נהרג, נפצע, נעקר. כולם טרודים בשרידות, לא בקריאה," הוא אומר.

מאז 7 באוקטובר 2023 נהרגו יותר מ־55 אלף פלסטינים ונפצעו מעל 130 אלף.

היום, לדבריו, קונים ממנו בעיקר סטודנטים לתארים מתקדמים, חובבי קריאה מושבעים או הורים שמחפשים סיפורים לילדים. "פעם חיפשו ספרי דת, פוליטיקה, אקדמיה. היום מחפשים בריחה. ספרות, סיפורים, משהו שייקח אותם למקום אחר."

מאדי עצמו רוכש ספרים מאנשים שאין להם ברירה. "קוראים, אקדמאים — מוכרים ספרים בשביל לקנות לחם או תרופות, או לחסוך כסף לקראת עזיבה אם המעברים ייפתחו."

יש גם מי שמביאים ספרים מהריסות: בתי ספר, אוניברסיטאות, בתים פרטיים. "מה שקרוע — שורפים לבישול. מה ששלם — מוכרים."

רוב הספריות הציבוריות, מוסדות התרבות, ספריות בתי הספר והאוניברסיטאות — נהרסו במהלך המתקפה. מה שנשאר, לא נגיש. "ספר עולה שם 50 שקל. אני מוכר ב־5 או 10. לאנשים אין כסף."

קריאה בצל אוהלים

מג'ד סעיד, בן 52, לא מחכה שמאדי יסיים לסדר. הוא שולף ספר מהקופסה, מדפדף, מבקש רשות לשבת בצלו של קיר סמוך, וקורא.

"מצאתי ספר על הציונות. הייתי קונה את כולם, אבל אין לי איך. קודם אוכל. אין קול שמכסה על קול הבטן הריקה," הוא אומר.

סעיד מתגורר בינתיים באוהל ברחוב סמוך. לפעמים הוא לוקח ספר, קורא מול עיני המוכר, ואז מחזיר אותו וממשיך לדרכו. "זה הרוטינה שלי. בבוקר אני ממלא מים, מדליק אש לבשל שאריות, מחפש עזרה או קמח — ואז בא לקרוא כאן."

מאז מרץ, אסר הצבא הישראלי כל כניסת מזון או תרופות לרצועה. הרעב פשט.

סעיד מתעקש לספר על הבית שאיבד בשכונת שג'אעיה, ועל ספרייתו העשירה: פוליטיקה, היסטוריה, דת, ביוגרפיות. הוא מונה שמות סופרים מערביים, כמעט כדי לומר — "אל תשפטו אותי לפי המצב שלי עכשיו".

"הכיבוש לקח את בית הספר — לא את הידע"

שתי נערות נעצרות ליד הדוכן. הן מחפשות ספר מסוים — אך לא מוצאות. סג'א א-שיח' אחמד, בת 18, רוצה ספרים בפסיכולוגיה. "אני רוצה להיות פסיכולוגית. הכיבוש מנע מאיתנו ללמוד ולעבור בגרויות, אבל זה לא אומר שלא נקרא. בית ספר זה דבר אחד — ידע זה משהו אחר."

במהלך המתקפה נהרסו בעזה 1661 מוסדות חינוך — כולל כאלף בתי ספר, אוניברסיטאות וגני ילדים. שנתיים רצופות שתלמידי תיכון לא יכולים לגשת לבחינות הגמר. הלימודים האקדמיים ברצועה — משותקים לחלוטין.

סטודנטים מנסים ללמוד דרך אפליקציות בטלפון, אבל החשמל והאינטרנט מנותקים כמעט כל הזמן.

ספרים במקום חשמל

ג'מאל סלמאן, בן 37, נעצר לרגע, מביט בספרים, ממשיך ללכת. "ביום אני עובד. בלילה אין אור. אני מוריד ספרים לטלפון וקורא. זו הדרך היחידה."

בקצה הדוכן פזורים סיפורי הרפתקאות ישנים לנוער. עימאד אל-ג'ברי מנקה את האבק מעל כמה מהם. "אני קונה לילדים שלי. אין בית ספר. אין למידה. הם רק סוחבים מים כל היום. לפחות לשמור להם על הראש."

עבד אלחלים אלעג'ורי עומד ליד הדוכן. הוא מתבונן, כמעט עוזב — ואז פונה לכתב ואומר: "סיימתי תואר בחשבונאות. אני מחפש ספרים על ניהול. אין אוניברסיטה. אין עבודה. אני רק מנסה להישאר חד."

בין הריסות, רעב, מגפות ופצצות — בעזה עדיין קוראים. מי שמוכר, מי שקונה, ומי שפשוט מדפדף ומחזיר. הקריאה לא נעלמה. היא רק שינתה מקום.