עזה, 12 ביוני 2025 – בשוק עממי בעיר ח'אן יונס, סמוך למרכז לפינוי עקורים, מתחלפים ילדים בהפעלת מכונה מתכתית ידנית לכתישת גרגרי חומוס קשים – ניסיון נואש להרוויח פת לחם, תחת רעב שיטתי שמשיתה ממשלת ישראל במסגרת השמדה המונית נמשכת בת 20 חודשים.
בידיים זעירות ובפנים שחרבו מרעב ותשישות, דוחפים הילדים בכוח את גלגל המתכת בתנועה סיבובית מתישה – תמונה שמסכמת את גודל האחריות שהושלכה על כתפיהם, לאחר שנגזלו מהם זכויות בסיס כמו חינוך, הגנה וחיים בכבוד.
הם עוסקים בעבודות קשות שכפתה עליהם שגרת החיים הקדמונית שאליה השיבה אותם המלחמה, מאז נותק זרם החשמל ב־7 באוקטובר 2023. עקב כך הפסיקו לפעול מכשירים אלקטרוניים, נעלמה הטכנולוגיה ושובשו אמצעי התחבורה – והילדים נותרו לבצע מטלות שמעבר ליכולותיהם וגילם.
דוגמה אחת מני רבות היא כתישת החומוס הידנית במקום שימוש במכונות חשמליות, או גרירת עגלות כבדות – תופעות שמעמיקות את סבל הילדים ומחריפות את ההשלכות השליליות של עבודת ילדים, המהווה הפרה של הדין הבין־לאומי ושל ערכים אנושיים בסיסיים.
הארגון הבין־לאומי לעבודה (ILO) קורא למיגור תופעת עבודת הילדים, ולציון כך ייסד את "היום הבין־לאומי נגד עבודת ילדים" – שמצוין בכל שנה ב־12 ביוני.
ב־16 במרס השנה הזהירה קרן הילדים של האו"ם (יוניסף) כי ילדי פלסטין מצויים במצב "מדאיג ביותר", חיים בפחד ובחרדה עמוקים, וסובלים מהשלכות שלילת הסיוע ההומניטרי והגנתם הבסיסית.
לפי נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, ילדים מתחת לגיל 18 מהווים 43% מכלל האוכלוסייה בשטחי מדינת פלסטין, שמונה כ־5.5 מיליון נפש נכון לסוף 2024.
הילדים משלמים את המחיר הגבוה ביותר של המתקפה: למעלה מ־18 אלף מהם נהרגו, עשרות אלפים נפצעו – בהם קטועים – כך לפי דיווחים של ארגוני זכויות אדם.
ילדים אחרים נותרים בחיים בתנאים מחרידים של עקירה חוזרת, אובדן בני משפחה – כולל המפרנס העיקרי – ונושאים באחריות לפרנסת משפחותיהם.
"אני עובד כדי שנאכל"
הילד עבד א-רחמן אבו ג’אמע, אחד מהמתחלפים בהפעלת מטחנת החומוס, נמלט עם משפחתו מהעיירה בני סוהילה לאזור מרכז ח'אן יונס. הוא מספר לסוכנות "אנאדולו" כי ההשמדה המתמשכת שללה מהם את כל זכויותיהם.
לדבריו, לפני המלחמה חיו ילדי עזה באושר – למדו בבתי ספר, לבשו בגדי חג – אך מאז תחילת ההשמדה חייהם נהפכו. בשל רעב ועוני כבד הוא נאלץ לעבוד בהכנת פלאפל כדי להאכיל את בני משפחתו.
הוא מוסיף כי האפשרות להגיע לנקודות חלוקת הסיוע האמריקאי־ישראלי נחשבת קטלנית: "מי שיוצא לקבל סיוע – נהרג או נפצע".
אבו ג’אמע מתאר את הסכנה הקיומית היומיומית בעזה: "הפלסטיני לא בטוח אפילו שני צעדים קדימה" – רמז לסכנת הפצצה בכל רגע, גם במהלך תנועה רגלית.
לפי מקורות רפואיים, מאז 27 במאי נהרגו 224 אזרחים ונפצעו 1,858 נוספים סמוך לעמדות חלוקת הסיוע האמריקאיות־ישראליות.
במקביל, ישראל סוגרת הרמטית את מעברי עזה מאז 2 במרס. מאות משאיות סיוע ממתינות בגבול, אך רק עשרות הורשו לעבור. לפי נתוני האו"ם, הרצועה זקוקה ללפחות 500 משאיות מדי יום.
"ילדות זה רק חלום"
חביבה, בת 8, משוטטת בסביבת מרכז הפינוי ומנסה למכור ביסקוויטים כדי לסייע כלכלית למשפחתה. היא נמלטה עם משפחתה ממזרח ח'אן יונס.
לדבריה, היא מוכרת כדי לקנות קמח על רקע הרעב והיעדר סיוע הומניטרי. כשנשאלה על חלומותיה, ענתה: "אני רוצה לחיות חיים רגילים כמו שאר הילדים". לפני המלחמה, לדבריה, "שיחקתי ולמדתי". אבל עם תחילת ההשמדה, "ישראל לא השאירה דבר על כנו – הכל נהרס".
לפי נתונים עדכניים, כ־88% מהתשתיות, הבתים והמבנים בעזה נהרסו מאז 7 באוקטובר.
פחד וסכנה
נור א-שווא, בת 11, פוקדת מדי יום את בית החולים נאצר עם בני משפחתה, כדי למלא מיכלי מים. היא דוחפת כיסא גלגלים עמוס במיכלים כבדים, ומספרת שאיבדה את הזכות ללמוד.
נור מביעה פחד תמידי מההשמדה שממשלת ישראל מבצעת: "גנבו מאיתנו את הילדות ואת השקט".
טלא א-שנבארי, ילדה נוספת, נאלצה לעמוד ולמכור מוצרי מזון כדי לסייע בפרנסת משפחתה. היא נזכרת באורח חייה הקודם: "חיינו חיים יפים. עכשיו הכל השתנה. המעברים סגורים, אין אוכל, אין מים, וההפצצות לא מפסיקות".
היא פתחה עם משפחתה דוכן קטן ומספרת: "אנחנו הולכים אל המוות כדי להביא אוכל". תקוותה: שהמלחמה תסתיים במהרה, כדי שתוכל לחזור לביתה בצפון הרצועה ולפגוש שוב את קרוביה.
תקווה לסיום המלחמה
הילד יאמן אל-קרא יושב על הקרקע ומוכר בגדים – חלקם בלויים – כדי לסייע למשפחתו לרכוש קמח. בשמש הקופחת הוא מספר שאיבד את הזכות ללמוד ולשחק, וכיום הוא עובד לפרנסתו. הוא מביע תקווה להפסקת אש ולחזרה לבית הספר ולחיים רגילים.
תחת הרעב הגובר, גם מנה א-שנבארי, בת 14, מוכרת לחם כדי לסייע למשפחתה. היא לא משחקת ולא צוחקת – רק צועקת בקול בשוק: "יאללה, לחם!" – בתקווה שהעוברים והשבים יקנו.
