רמאללה, 11 ביוני 2025 – מאת מוחמד אל-עמרי
ההפסד היה כואב, במיוחד כשהוא הגיע בשניות האחרונות של המשחק. אבל זו לא סופה של הדרך – אלא תחילתה של דרך חדשה.
על אף שלא העפלנו, עשינו היסטוריה. תחת תנאים חריגים וקשים, הצלחנו להרים ראש, לעמוד על הרגליים, ולהיאבק. מול כיבוש אלים ומתנחלים שמבצעים פשעים יומיומיים נגד עם חסר הגנה – ובעוד העולם מסתפק בגינויים רפים – המשכנו קדימה.
נבחרת הפדאאי ניסתה להעניק שמחה לבני עמנו. שמחה חלקית, שכן זה כשנה וחצי שעם שלם חי באבל. מאז תחילת מתקפת הכיבוש על רצועת עזה, נהרגו כ־55 אלף בני אדם ונפצעו למעלה מרבע מיליון, רובם ילדים ונשים. ההרס – רחב היקף ומכוון – חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה.
קיווינו להגיע לפלייאוף – לא רק בגלל הערך הספורטיבי, אלא גם בשל משמעות מוסרית ופוליטית. הנבחרת הייתה מתקדמת בדירוג, ומעבירה מסר ברור: לפלסטינים יש זכות לשחק במדינה משלהם. יש להם זכות לארח משחקים. העולם צריך לעצור את מועדוני ההתנחלויות הפועלים על אדמות פלסטין, ולהפסיק לתת חסות לעוולות יומיומיות.
15 מיליון פלסטינים – בארץ, בגדה, בעזה ובקרב קהילות ברחבי העולם – חיכו לרגע שהנבחרת תעבור את עמאן ותעפיל לשלב הבא. אבל הגורל רצה אחרת. ובכל זאת, ההפסד הזה אינו סוף החלום.
הנבחרת הנוכחית כוללת שחקנים צעירים רבים, ויש עליה מה לבנות. בעוד כמה חודשים מחכה לנו משחק חשוב מול לוב על כרטיס לגביע הערבי – והדרך לשם מתחילה עכשיו. צריך לשמור על הסגל ולחזק אותו בשחקנים נוספים ממקומות שונים בעולם.
הנבחרת הראתה חוזק ויכולת לאורך הקמפיין. מאז שמונה המאמן איהאב אבו ג’זר לארבעת המשחקים האחרונים – השיגה שני ניצחונות, תיקו והפסד. עם זאת, במשחק האחרון הבחירות שלו לא היו מוצלחות: לאחר שהבקענו שער יתרון מול עמאן שנותרה בעשרה שחקנים – הנבחרת נסוגה לאחור באופן מיותר, מה שאיפשר לעמאנים לתקוף שוב ושוב.
בסיכום הקמפיין צברנו 10 נקודות. לא הפסדנו לקוריאה הדרומית – סיימנו מולה בתיקו 0:0 בסיאול ו־1:1 בעמאן. אבל ההפסדים לירדן – פעמיים – שוב שיקפו את המחסום שמלווה אותנו כבר שנים. תיקו אחד מול ירדן היה משנה את התמונה כולה.
המשחקים הראשונים היו בעוכרינו: שלושה הפסדים ושתי תוצאות תיקו. התחלנו טוב מול קוריאה, אך חוסר ניסיון וחוסר מזל מנעו מאיתנו להשיג תוצאות מול עיראק ועמאן. מול כוויית חילצנו תיקו בשניות האחרונות.
מינויו של אבו ג’זר היה נכון – אך מאוחר. היה צריך למנותו כבר בתחילת המוקדמות. תמיד כשהמאמן מקומי ומכיר את הנבחרת מקרוב – יש יותר חיבור. הוא הוכיח את עצמו עם הנבחרת האולימפית.
לבסוף, תודה לשחקנים. כל אחד מהם נתן את כולו: מהשוער ראמי חמאדה, דרך עדי דבאג', תאמר סיאם, מוסעב אל־באטאט, וסאם אבו עלי, אדם אל־קאיד, אסד חמלוואי, חאמד חמדאן, מחמוד אבו ורדה, מוחמד חבוס, עדי חרוב, עמיד מחאג’נה, זיד קנבר, אוגוסטין מנסור המשחק בפרגוואי – ורבים אחרים.
החלום לא נגמר. הוא רק מחכה שנחזור אליו חזקים יותר.
