עזה, 28 במאי 2025 – בתוך האש והעשן, בין ההריסות שעלו בלהבות, רצה יחפה ורד א־שיח' ח'ליל, בת חמש, מבוהלת, בוכתת מבית הספר שהפך למקום הטבח. אמה ואחיה היו שם איתה – בבית הספר פחמי אל־ג'רג'אווי בעיר עזה – המקום שאליו ברחו מהפצצות כוחות הכיבוש על שכונת שג'עיה. הם חיפשו בו מחסה, אך הוא הפך לקבר.

האב, ג'לאל א־שיח' ח'ליל, בן 47, בחר בבית הספר מתוך תקווה למעט ביטחון. אך הביטחון ברצועת עזה הפך לאשליה. באותו לילה, הפציצו כוחות הכיבוש את אזור בית הספר ללא כל התרעה מוקדמת. האש התפשטה, העשן כיסה את המקום, וקריאות הילדים והנשים נבלעו ברעש ההרס. האם, היבה, נשרפה למוות כשחיבקה את בתה הקטנה אמל, בת שלוש.

ארבעת האחים של ורד – עבד א־רחמן (18), מוחמד (14), מריה (13) וסלוואן (11) – נהרגו כולם באותו רגע. גופותיהם הפכו לאפר.

האב שרד באורח נס, אך הוא מאושפז במצב קשה ואינו יודע שמשפחתו אינה עוד. בכל פעם שהוא מתעורר, הוא שואל עליהם, וקרוביו עונים: "הם בטוחים במקום אחר".

איאד א־שיח' ח'ליל, דוד של ורד, סיפר לכתב סוכנות הידיעות וואפא כי הגופות נשרפו עד שלא ניתן היה לזהותן, וההכרה התבצעה רק לפי בגדים או סימנים מזהים חלקיים. "קברנו שישה בני משפחה ביום אחד. אסון שלא ניתן לתאר".

לדבריו, לא מדובר בטרגדיה הראשונה שפוקדת את המשפחה. אחיו ראיד ובנו עלאא נהרגו ב־6 באפריל במהלך תקיפה ברחוב א־נחיל בשג'עיה. שני בניו האחרים, וסים (27) ומחמוד (16), נפצעו. בתיהם של כלל בני המשפחה נהרסו – וכיום הם גרים באוהלים בגדה המערבית של העיר עזה, ללא קורת גג, ללא עתיד.

ורד, למרות גילה הצעיר, מבינה היטב את גודל האובדן. היא שואלת לעיתים קרובות על אמה ואחיה, אך אינה בוכה. היא לוחשת: "אמא והאחים שלי בגן עדן". היא סובלת מנדודי שינה, עיניה שקטות בצורה חריגה לילדה בגילה. "היא השתנתה", אמר הדוד. "היא שותקת. בעיניה עשרות שאלות. היא עדיין בתוך ההלם".

לפעמים, בשקט גמור, היא ניגשת אל בובה קטנה שלקחה עמה בבריחה הראשונה, מחבקת אותה חזק – במקום חיבוק אמא.

בית הספר פחמי אל־ג'רג'אווי לא היה הראשון – ולא יהיה האחרון – ברשימת מוסדות החינוך שהותקפו על ידי כוחות הכיבוש. לפי ארגון יוניסף, מאז 7 באוקטובר 2023 נהרגו ונפצעו בעזה יותר מ־50 אלף ילדים פלסטינים.

כבר למעלה מ־20 חודשים של מתקפה על עזה, כוחות הכיבוש הפציצו עשרות מקלטים: בתי ספר, אוניברסיטאות, חניונים בבתי חולים, ומקומות שסומנו מראש כאזורים בטוחים – לפי עדויות רשמיות, אלפי אזרחים נהרגו ונפצעו, רובם ילדים ונשים.

הסיפור של ורד אינו יוצא דופן. הוא רק עוד פרק מתוך אלפי סיפורים שאינם מגיעים לכותרות – ולא מזעזעים את מצפונן של בירות העולם. הילדה שצעדה יחפה מתוך התופת הפכה לסמל: של ילדות גזולה, של חיים ללא חיים, ושל עתיד שלא יגיע.