היום, לפני 35 שנה, התבצע אחד הפשעים המחרידים ביותר נגד עובדים פלסטינים בשטחי 48: טבח עיון קרא, שכונה מאז "יום ראשון השחור". שבעה פועלים מעזה הוצאו להורג בירי ישיר של חייל מהכיבוש הישראלי, והמחאה שהתפרצה בעקבותיו דוכאה באכזריות. 19 פלסטינים נהרגו תוך שבעה ימים, והטראומה הקולקטיבית נותרה חיה.

הבוקר של ה־20 במאי 1990 החל כשגרה. בשעה 06:15 עמדו עשרים פועלים פלסטינים מצפון הרצועה בצומת "הוורדים" בראשון לציון, מחכים למעסיקים. אז הגיע למקום חייל חמוש, עמי פופר, ביקש מהם להציג תעודות, ציווה עליהם לעמוד בשורה – ואז ירה בהם צרורות ממחסנית מלאה של רובה M16. שבעה נהרגו במקום. עשרה נפצעו.

פופר נמלט מיד ברכבו. כוחות המשטרה, שהגיעו לזירה, לא רדפו אחריו. במקום זאת, התנפלו על הפועלים הפלסטינים שנותרו, הכו אותם באלות, גרשו אותם מהמקום וניסו למנוע מהם להעיד. אבל הם ראו הכול. הם ראו את מבטו, את שיטתיות הפעולה, את הרצח הלא-מוסתר.

במהלך אותו יום, פרצה ברצועת עזה התקוממות ספונטנית. כוחות הכיבוש הטילו עוצר כללי על ערים ומחנות, אך המונים יצאו לרחובות. בעימותים שפרצו נהרגו שישה אזרחים פלסטינים כבר באותו יום ראשון. עד תום השבוע, עמד מניין ההרוגים על 19. כולם תושבי הרצועה. כולם נורו מאש חיה.

שמות ההרוגים בטבח הפכו לסמל למעמד הפלסטיני תחת כיבוש: עבד א-רחים בריקה, זיאד סוויד, זאיד אל-עמור, סלימאן אבו ענזה, עמר דהליז, זכי קדיח ויוסף אבו דקה – רובם מח'אן יונס ורפיח, גברים צעירים שחיפשו פרנסה. במקום לחזור לבתיהם – נורו למוות בגב זקוף.

הטבח בעיון קרא היה פשע לאומי מובהק, אך מעולם לא הוכר ככזה. פופר, הרוצח, לא סווג כטרוריסט. הוא לא הוצא להורג, לא נרדף, לא נענש כפי שמענישים פלסטינים על ידוי אבן. עם השנים, זכה בהקלות, בחופשות מהכלא, ובברכת חוגים רבניים. בסופו של דבר נישא לבתו של רב מוכר.

היום, 35 שנה אחרי, הפועלים הפלסטינים ממשיכים להמתין בצמתים של כלום, תחת החשש התמידי מהכיבוש, מהשפלה, מהתנקשות. ההרג הפך מתוחכם יותר, מבוסס מעקב, אך נשאר אותו דפוס: גוף פלסטיני, יעד מותר.

הצלקת של עיון קרא היא לא רק זיכרון – היא עדות חיה לכך שהשיטה לא השתנתה. הרצח, ההכחשה, ההשתקה, ההפקרה – כל אלה נמשכים. והצדק, עדיין, רחוק מלהגיע.