מאת מוחמד דחמן | ח'אן יונס, 14 במאי 2025 | וואפא

על שפת שדות חרוכים ב"מואסי ח'אן יונס", בין שורות של אוהלים שהוקמו על אדמות שבעבר צמח בהן מזון וכיום ניטעו בהן עקירה ופחד – יושב יעקוב אלאע’א, בן 85, וכולו גוף אחד של זיכרון מתמשך: זיכרון של פליטות ישנה מ־1948, ופליטות חדשה מ־2023. הוא אינו רק עד – אלא שורד כפול של שני חורבנות לאומיים.

"כשבא גל הפליטים הראשון מהכפר ברברה, הייתי בן שש," נזכר אלאע’א בקול עמוק. "הם באו יחפים, עם ילדים על הכתפיים, רק בגדים לגופם, נמלטו מהטבח שביצעו בהם הכנופיות הציוניות. שלושים משפחות הגיעו, בהן משפחת אחמד, ברחו דרומה."

אביו של יעקוב הכיר את המשפחות, היה איתן בקשרי מסחר וידידות קרובה – ולכן פתח את ביתו בשכונת א-סטר המזרחית של ח'אן יונס. "הם הפכו לחלק מהבית שלנו. אמא בישלה לכולם, סבתא תפרה לילדים שלהם בגדים, ואנחנו חלקנו איתם את הלחם ואת המים."

מאותן שנים נותרו רק זיכרונות. "היה לנו בית קטן בג'בלייה ביפו, תחנת מעבר לאבא שלי שעבד במסחר. יפו הייתה לב הארץ – עיר חקלאית ותוססת. אבל הכול נמחק."

עם הזמן הועברו המשפחות למחנות הפליטים בצפון עזה בפיקוח האו"ם. "ראיתי גברים מבוגרים בוכים כשהם עוזבים את אדמתנו. נפרדו מאבא שלי בלי לדעת אם יחזרו אי פעם."

פליט בגיל צעיר, ופליט בזקנה

כאשר התבגר, סיים יעקוב את לימודיו בעזה שעמדה אז תחת שלטון מצרי, ועבר ללמוד במצרים. אך עם פרוץ מלחמת יוני 1967, ישראל כבשה את עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים – והוא נותר תקוע, בלי אפשרות לחזור. "הפכתי לנעקר בלי אפשרות לחזור לעירי."

הוא השלים את לימודיו, עבר לעבוד כמורה בכוויית, התחתן שם עם בת דודתו מיסרה אלאע’א, ונולדו לו שישה ילדים. רק ב־1994, עם הסכמי אוסלו, חזר לעזה – אחרי עשרות שנות גלות – ועבד כפקיד במשרד המשפטים עד שפרש.

אבל החזרה לא בישרה שיבה בטוחה. עם כניסת כוחות הכיבוש לח'אן יונס במהלך הלחימה האחרונה, ביתו – אותו בית שהיה מקלט לפליטים ב־48' – הפך בעצמו ליעד להפצצות, ואלאע’א נאלץ לברוח עם אשתו, ילדיו ונכדיו, בלי לקחת דבר. "יצאנו בריצה, אני, אשתי, כולם... היה רק אלוהים איתנו."

המשפחה ברחה לרפיח, לבית של חבר ותיק ממשפחת חג'אזי, אבל גם שם הגיע צו פינוי של הצבא הישראלי במאי, והם נאלצו לחזור לשטח החקלאי המשפחתי שבמואסי ח'אן יונס.

מהפרדס – למחנה אוהלים

אלאע’א הפך את אדמתו לשטח סיוע הומניטרי – שם הקים עשרות אוהלים לפליטים שהגיעו בעקבותיו. הוא מחלק מים, מבשל, ומחנך את נכדיו לחלוק כל פרוסת לחם. "אני היום פליט. אבל לא שכחתי מה שלימד אותי אבא שלי – כבוד אי אפשר לקנות. ואם אתה רוצה לחיות – תעמוד לצד אחרים."

כל בני משפחתו נרתמו. הבנים הקימו אוהלים, האשה מבשלת בסירים גדולים, והבת מארגנת פעילויות לילדים הפליטים. "אנחנו חולמים על כוס מים. על כיכר לחם. האדמה שזרענו בה – עכשיו שותלה באוהלים. לא נשאר כלום."

הוא לא בוכה, רק עיניו מדברות. "הנקבה של 48' הפכה אותנו לפליטים. אבל הנכבה של 2023 שללה מאיתנו הכול – את הביטחון, את הבית, את המים, אפילו את האנושות הדוממת."

"נקבת עזה – חורבן חסר תקדים"

לדברי חבר הוועד הפועל של אש"ף וראש מחלקת ענייני הפליטים, אחמד אבו הולי, מה שמתחולל בעזה מאז 7 באוקטובר 2023 הוא נכבה שנייה – קשה מזו של 1948. "לא מדובר רק בהרס פיזי – אלא בהשמדת סביבה שלמה. מעל 1.9 מיליון איש נעקרו מבתיהם – יותר מ־85% מהתושבים."

הוא הוסיף: "הבתים נהרסו, השכונות הושמדו, מים, אוכל ותרופות אינם בנמצא. האוהלים חזרו להיות סמל יומיומי – בדיוק כפי שקרה ב־48'." לדבריו, גם הגדה סובלת מגל עקירות, הריסות ופשיטות – במיוחד בג'נין, שכם, טולכרם וירושלים, שנמצאת תחת מהלך מואץ של יהוד.

על פי נתוני הרשות, נהרגו בעזה מאז תחילת הלחימה 52,787 בני אדם, רובם נשים וילדים, ונפצעו 119,349 נוספים. מאות משפחות נמחקו כליל. בגדה המערבית ובירושלים נרשמו למעלה מ־900 הרוגים נוספים.

לסיכום אמר אבו הולי: "הנקבה איננה זיכרון – היא מציאות. הפליט הפלסטיני זקוק לצדק, לא רק לאוהל. מה שהתחיל ב־1948 ממשיך גם היום – אבל אנו נישאר. ונזכיר לעולם: יש לנו מולדת שלא תימחק – לא בזמן ולא בכוח."