מאת יאמין נובאני | רמאללה, 14 במאי 2025

77 שנים חלפו מאז נחרטה "הנכבה הפלסטינית" בתודעה הלאומית – לא רק כאירוע היסטורי של גירוש המוני, אלא כציור מתמשך של שבר, געגוע וזהות. בכל שנה היא מצוירת מחדש: פעם בדמעות אם, פעם בדממה של פליט, ופעם בצבע עז על בד קנבס. השנה, לצד טבח מתמשך בעזה ואלפי אוהלים של עקורים, מציינת החברה הפלסטינית את הנכבה גם דרך האמנות – בזעקה שקטה אך עיקשת: "לא נעזוב. פלסטין תישאר לפלסטינים."

לכבוד יום השנה ה־77 לנכבה, נפתח במוזיאון מחמוד דרוויש תערוכת אמנות מיוחדת הכוללת 77 יצירות של 77 אמנים ואמניות – מכל רחבי פלסטין והפזורה: מהגדה, מעזה, מירושלים, מהפנים ומהמחנות בלבנון, סוריה וירדן. לאחר יומיים, עברה התערוכה למרכז התרבות העירוני של אל־בירה, כחלק משרשרת אירועי ההנצחה.

העבודות מתארות תחנות מרכזיות בנכבה – מן החיים בכפרים ובערים לפני 1948, דרך רגעי העקירה, האובדן והבריחה, ועד לדור הנוכחי החי במציאות של גלות ממושכת, מחנות פליטים, הרס מחודש וגעגוע שלא מרפה. רבות מהעבודות נוגעות בכמיהה למקומות שהושתקו ונמחקו: יפו, חיפה, עכו, אום ח'אלד. אחרות מציירות מפתחות חלודים, פנס בודד בחשכה, אוטובוסים שנסעו מעזה לרמאללה או מביר זית לביירות – זיכרונות של תנועה חופשית שנגדעה.

בולטות במיוחד הן העבודות המתמקדות בפשטות החיים הפלסטיניים שלפני האובדן – כלים חקלאיים, שווקים תוססים, מטעי זיתים והדרים, סמטאות ירושלים, סמלים עממיים, בדים רקומים – כל פרט כחתיכת זהות שצריכה להישמר. אחד המוטיבים המרכזיים שחוזר ברוב היצירות הוא "מפתח השיבה" – הסמל ההיסטורי של הפליטים, שנשמר מדור לדור.

הרוח שמאחורי המכחול

"זו לא רק תערוכה – זו הצהרה תרבותית ופוליטית", אמר לוואפא ראש התאחדות האמנים הפלסטינים, אסאמה נזאל. "האמנות מאפשרת לנו לחצות גבולות ולהעביר את המסר לעולם: הזהות שלנו חיה, התרבות שלנו לא נכנעת. כל ציור כאן הוא מעשה התנגדות."

נזאל הדגיש כי האמן הפלסטיני הוא חלק בלתי נפרד ממערך המאבק הלאומי – וכי המכחול והצבע אינם נחותים מהנשק או מהמילה הפוליטית. הוא הזכיר דברים שנהג לומר יאסר ערפאת, שראה באמנות מרכיב מהותי במהפכה: "מה שמייחד את המהפכה הזו – שהיא איננה רק רובה. היא גם שיר, מכחול, עט, אזמל ורקמה של לוחמת למען בעלה הפדאאִי."

שלוש תמונות של עקירה

האומנית נבין אבו אל־ולאיה, מהאגודה הפלסטינית לאמנות עכשווית, הציגה שלוש יצירות בתערוכה: הראשונה מתארת אם פלסטינית המחבקת את בנה בתוך כאוס של בריחה, כשפחד ואי־ודאות ממלאים את הבד; השנייה מתמקדת בילדים ישנים תחת חורבות עזה כשפנס מאיר פינה אפלה – תקווה בתוך ייאוש; השלישית משחזרת את האוטובוסים של 1967, העוזבים את פלסטין עם פליטים שמבטם נשאר מאחור.

שימור הזיכרון כאקט של שיבה

התערוכה מתקיימת ביוזמה משותפת של מוסד מחמוד דרוויש, האגודה הפלסטינית לאמנות עכשווית, הוועדה העליונה להנצחת הנכבה, מחלקת הפליטים של אש"ף, ומשרד התרבות הפלסטיני. היא תימשך חמישה ימים, ותכלול סדנאות והרצאות על אמנות, זיכרון, והקשר בין תרבות להתנגדות.

בימים שבהם העם הפלסטיני מתמודד עם הסלמה קשה, עקירה מחודשת ואלפי הרוגים – האמנות מציעה אמצעי אחר, רגשי אך חד, לספר את הסיפור. בכל צבע, קו ומברשת – היא שומרת את התקווה, מחזקת את הזהות ומציבה אלטרנטיבה לעקירה: מכאן לא נזוז. לא שכחנו, ולא נוותר.