תחת ההפצצות, במצור, בעוני קיצוני, וללא קורת גג – אלפי נשים ברצועת עזה הפכו מאז תחילת המתקפה הישראלית לאמהות שכולות, חסרות כל, שמנסות להאכיל ילדים פצועים מתוך שברי בתים ותחבושות מאולתרות. חלקן ילדו ילדים תוך כדי מנוסה, אחרות קברו את יקיריהן בידיים חשופות. הסיפור שלהן – של אימהות שמחזיקות את החיים בציפורניים – הוא עדות למה שעובר על אוכלוסייה שלמה תחת הרס מתמשך.
אם מוחמד אבו דקה יושבת על מחצלת בתוך אוהל קרוע בחאן יונס. מאז שבעלה ובנה נהרגו בהפצצה, היא חיה עם שבעת ילדיה בתנאים שאין בהם לא מים, לא תרופות, לא חשמל ולא אוכל. "בעלי והבן שלי נהרגו במלחמה", היא מספרת. "הילדים שלי פצועים. אין לי איך לטפל בהם. אפילו קמח אין. אני טוחנת אטריות כדי להכין משהו שמזכיר לחם".
החום בקיץ חונק. הקור בחורף עוקץ. והמצוקה – רצופה. "אנחנו רעבים. אין מי שיעזור לנו. אין סיוע, אין מעבר פתוח. אנחנו פשוט שורדים". בפנייה אישית לאימהות ברחבי העולם היא אומרת: "אל תסתכלו הצידה. תצטרפו אלינו. תצעקו איתנו. הילדים שלי שווים כמו הילדים שלכן".
קברים תחת ניילון
גם אם איימן איבדה את כל עולמה בהפצצה – בן, בעל ובית.
היא מתגוררת כעת באוהל מאולתר עשוי יריעות ניילון ובדים קרועים, מאז שכוחות הכיבוש הרסו את ביתה. "אין לי מים, אין אוכל, אין כוח", היא אומרת. "החיים שלי נעצרו. אני הולכת שעות כדי למצוא קצת מים. גם לבשל, גם לשתות".
האוהל שלה, כמו אלפים אחרים, לא מגן מפני החום ולא מפני הקור. אין שם קירות. אין תקווה. "אני רק רוצה שיגמר הסיוט הזה. שיגמר ההרג".
"אנחנו חיים על אטריות"
סברין אבו דקה איבדה את בעלה ואת אחיה. היא מנסה להחזיק חמישה ילדים – בלי אוכל, בלי עזרה, ובלי אפשרות לברוח. "אין ביסקוויטים. אין מיצים. אין כלום. רק אטריות. הילדים שלי אוכלים פחמימה אחת ביום", סיפרה.
היא קוראת ישירות לעולם הערבי, לעולם המוסלמי, ולארגוני הסיוע: "אל תשאירו אותנו לבד. תסתכלו לילדים שלנו בעיניים. תראו מה נותר מהם".
אישה נוספת, שבעלה נהרג בהפצצה בזמן שהייתה בהריון מתקדם, ילדה את בנה תוך כדי ריצה למחסה. הילד נולד יתום. "אין קמח, אין אוכל, אין מים", היא אומרת. "אני מאכילה אותו במה שיש – לפעמים רק מים חמים עם סוכר".
במסר מצמרר לנשים בעולם הוסיפה: "תעמדו איתנו. תרגישו את מה שאנחנו מרגישות. תעזרו לנו לשרוד".
רעב מכוון, שתיקה בינלאומית
במרץ האחרון סגרה ישראל את כל המעברים לרצועה – באופן מוחלט. מאז, לא נכנסה לרצועה אף משאית סיוע, לא דלק ולא תרופות. הקהילה הבינלאומית מגיבה באדישות. ארגוני הסיוע זועקים – אך שיירות המזון לא זזות.
התוצאה בשטח: רעב מוחלט, נשים יולדות ללא חשמל או תרופות, ילדים מתים מהתייבשות. זהו מצור ממושמע, מדויק, חסר רחמים. ההשמדה שקטה – אך היא מוחלטת.
האימהות ששרדו – הן עדות חיה למה שלא ניתן עוד להכחיש. והן זועקות בשם כל הנשים שהושתקו.
