עזה, 9 במאי 2025 – באוהל קרוע בדיר אל־בלח, בלב ההרס שמותירה המלחמה, שוכבת דנא אל־חאג', ילדה בת 11, על רצפת בטון חשופה. גופה שברירי, עורה דבוק לעצמות, עיניה כבויות. היא שותקת, אנמית, לא מסוגלת לבלוע את המעט שאמה מנסה להאכיל. הבית שבו נולדה נהרס בהפצצה, והיא ומשפחתה ברחו מהתופת שבח'אן יונס לאוהל חסר הגנה – חום הקיץ והקור חודרים אליו באכזריות.

דנא סובלת מנכות שכלית ומתת־תזונה קיצונית. מצבה הידרדר באופן חד – ללא טיפול רפואי, ללא גישה למזון מותאם, וללא תרופות. "היא כבר לא מבדילה בין סוגי אוכל", מספרת אמה. "היא בוכה כל היום, מסרבת לאכול. הרעב גמר אותה." היא מצביעה על רגליה הדקות, "היא בת 11, אבל נראית כמו תינוקת."

שגרת רעב: תור ללחם, תקווה לשק קמח

כמו אלפי משפחות בעזה, גם משפחת אל־חאג' תלויה במה שמספקות תחנות הסיוע. תורים ארוכים, אוכל משומר, חוסר מוחלט בפירות, ירקות או ויטמינים. אמהות מתרוצצות שעות כדי להשיג מנת אוכל אחת לילד – וגם זה לא תמיד מצליח.

דנא אינה לבד. סיפורה מייצג דור שלם שהמלחמה הפכה אותו לשלדי ילדים רעבים, חיים בלי תזונה בסיסית, בלי טיפול, בלי תקווה. "לפני המלחמה היא עברה ניתוח מוח והשתפרה", אומרת האם. "אבל המלחמה והרעב החריבו הכול. היום היא לא מסוגלת לעמוד."

רפואה בלתי אפשרית, חיים בלתי נסבלים

המשבר איננו רק מזון – גם התרופות נעלמו. "אין חלב טיפולי, אין אנטיביוטיקה. אם יש – המחיר בלתי אפשרי." רק השבוע דיווח משרד הבריאות בעזה על מותם של 57 ילדים נוספים, כתוצאה מרעב וסיבוכים רפואיים. במיוחד נפגעים הילדים עם צרכים מיוחדים – כמו דנא.

צעקה מתוך הדממה

"אנחנו לא מחפשים מותרות," פונה האם לעולם. "רק שדנא תקבל אוכל רגיל, טיפול בסיסי, חיים שיש בהם חמלה. היא צריכה תזונה, היא צריכה ויטמינים, היא צריכה הצלה."

היא מתחננת: "פתחו את המעברים. לפני שיהיה מאוחר מדי. אין לנו דבר. שום דבר."

העולם יודע – ובוחר לשתוק

בשבת האחרונה, שליחת האו"ם לענייני פלסטין, פרנצ'סקה אלבאנזה, התייחסה למציאות הקשה: "הרעב שלכם הוא כתם חרפה על מצפוננו." לדבריה, ישראל משתמשת באוכל ככלי מלחמה – במסגרת אסטרטגיית חנק ומחיקה שיטתית של רצועת עזה.

כבר 60 ימים שישראל סגרה את כל המעברים ומונעת הכנסת סיוע. במקביל, יותר מ־90% מתושבי הרצועה נעקרו מבתיהם – רבים מהם שוב ושוב. הם חיים בצפיפות קשה, לעיתים תחת כיפת השמיים, ללא מחסה, תנאים שמזמנים מגפות ומחלות.

הקריסה איננה רק הומניטרית – היא מוסרית. בעזה, ילדים גוועים ברעב. העולם רואה – ושותק.