עזה, 5.5.2025 — מאת מוחמד דהמאן, וואפא
רצועת עזה חווה את אחת ממשברי היתמות הגדולים בתולדות העידן המודרני, בעקבות המתקפה המתמשכת של כוחות הכיבוש הישראלי, שהותירה פגיעות קשות בילדים. לפי נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, ילדים מהווים כ־43% מאוכלוסיית פלסטין – נתון שמחדד את גודל הפגיעה באוכלוסייה זו.
ההערכות מצביעות על כך שכ־39,384 ילדים בעזה איבדו אחד מהוריהם או את שניהם מאז תחילת המתקפה, שחלפו מאז יותר מ־530 ימים. מתוכם, כ־17,000 ילדים איבדו את שני הוריהם, ונשארו להתמודד לבדם עם מציאות של חוסר הגנה, היעדר טיפול וסביבה נטולת תמיכה.
נתוני משרד הבריאות הפלסטיני מצביעים על כך ש־36,569 ילדים איבדו הורה אחד, וכ־1,918 איבדו את שני ההורים — מספרים שמעידים על עומק האסון האנושי שפוקד את הדור הצעיר בעזה.
רבים מהילדים חיים כיום בתנאים קשים במיוחד: באוהלים קרועים או בבתים הרוסים, תוך מחסור כמעט מוחלט בשירותי רווחה ובסיוע פסיכולוגי, מה שמעמיק את הפגיעה בעתידם.
פראס – הניצול היחיד
פראס טארק עטאללה, בן 15, ניצל ממתקפה קטלנית ומתגורר כיום באחד ממרכזי ההגנה. "היינו פליטים בבית של קרובי משפחה ברחוב אל־ג'לאא", הוא מספר בקול שקט. "בבוקר התכוננו לארוחת בוקר, ופתאום הכול בער סביבנו... ירדנו לקומה התחתונה, שמעתי את אחותי הקטנה בוכה — ואז היא נעלמה. בערב ניסינו לברוח, אבל הכדורים הגיעו לפנינו. איבדתי את אמא, את אבא, את האחים שלי, את דודה שלי ואת בני הדודים. עשרה נהרגו. אני היחיד שנשאר".
פראס סובל מגידול בבלוטה, אך ברצועה אין טיפול רפואי מתאים בשל המצור. במרכז שבו הוא שוהה הוא מקבל טיפול רפואי ופסיכולוגי חלקי: "יש לי מיטה משלי. לפעמים אני משחק וצוחק. אבל כשאני הולך לישון, אני שומע את הקולות... מרגיש שאני לא באמת לבד".
אם פצועה ושני ילדים שנפגעו מההפצצות
מונא זהיר אל־ע'ורה, אם לילדים עוביידה ומוחמד, מצאה מקלט במוסד צדקה לאחר שילדיה נפגעו בתקיפה. "עוביידה בן 13, נפגע מירי ואיבד את העין השמאלית שלו. יש לו שבר בגולגולת. מוחמד נפצע ביד וסובל מדימום פנימי במוח", היא מספרת. מונא עצמה סובלת משיתוק ברגלה.
"המוסד טיפל בהם גם לפני המלחמה — והוא לא נטש אותנו גם אחרי. עוביידה כמעט לא יוצא מהחדר. הנפש שלו נשברת. ואני, כאמא, מרגישה חסרת אונים מול הכאב שלו. אני מתחננת לעזרה שתאפשר לו לצאת לטיפול מחוץ לעזה".
אור בתוך ההריסות
לצד המצוקה, מוסדות בודדים ממשיכים לפעול כדי להציע תקווה. אחד מהם הוא מכון התקווה ליתומים, מוסד שקיים מאז 1949 ונחשב לסמל של עמידה אזרחית מול ההרס. למרות הפצצות שפגעו בחלקים ממנו, המכון ממשיך להעניק שירותי מגורים, חינוך, בריאות ותמיכה נפשית.
לפני המלחמה סייע המכון ליותר מ־14,000 יתומים בתוך כ־3,500 משפחות. כיום, מספר הילדים היתומים שהצטרפו לטיפולו חצה את ה־24,000. המכון פינה יותר מ־180 יתומים ואימותיהם למבנה חלופי, תוך שמירה על מסגרת טיפולית.
פאהד אל־מדהון, מנהל תחום ההגנה וראש מערך האִכלוס, אמר: "אנחנו מנסים להחזיר לילדים את תחושת הביטחון שאבדה להם. יש לנו פעילויות חינוכיות, ציור, משחק... לפעמים חיבוק וחיוך מספיקים. אבל גם אנחנו בני אדם. גם אנחנו פוחדים, כואבים. אנחנו מנסים להישאר חזקים, כי ברגע שהילד רואה שהמבוגר שמולו מפחד — הוא מאבד את שארית תחושת הביטחון".
סיוע ברמדאן ובית ספר מעץ
בריאיון לוואפא סיפר עבד אל־קאדר חסונה, ראש מערך ההסברה והיח"צ במכון: "במהלך הרמדאן האחרון, המכון חילק סיוע בשווי של 596,029 דולר — תרומות, בגדים, ארוחות וסלים למשפחות. פתחנו גם פרויקט חדש: בית ספר חינוכי מעץ – ‘בית הספר של התקווה’, עבור יותר מ־1,000 יתומים שנותקו מלימודים במשך שנתיים".
חסונה סיכם: "המציאות ההומניטרית בעזה הרסנית בכל קנה מידה. אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך. כל יתום הוא אחריות — עלינו להגן עליו ולדאוג לו בכל כוחנו".
מאז תחילת המתקפה באוקטובר 2023, יותר מ־170,000 פלסטינים נהרגו או נפצעו — רובם נשים וילדים. למעלה מ־11,000 בני אדם נחשבים נעדרים.
