עזה, 24 באפריל 2025 — בלילה שקט לכאורה, כשהעיר עזה עטופה באימה מוכרת, סבא וסנא, תאומות בנות ארבע, שכבו במיטתן בבית המשפחה בשכונת אל-תופח. הן לבשו פיג'מות תואמות, חיבקו את הכריות הקטנות שלהן, והחלו לעצום עיניים. הן לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה.
בשעה אחת בלילה, רעש מחריש אוזניים פילח את האוויר. מטוסי כוחות הכיבוש הפציצו את הבית של משפחת אבו סיף. ללא התרעה, ללא זמן לברוח, הגג קרס על ראשי בני המשפחה. התאומות לא הספיקו אפילו לצעוק.
האמבולנסים שהגיעו במהרה מצאו הרס. אזרחים שנחלצו לעזור הרימו בידיים את ההריסות, בתקווה למצוא חיים. סבא וסנא הוצאו כשהן ללא רוח חיים. הוריהן נפצעו והועברו לבית החולים א-שיפא. שם, במקום שהיה אמור להיות מקום ריפוי, הוכרזה מיתה. והשתרר שקט. כבד.
בבוקר, התקהלו עשרות מחוץ לבית החולים — שכנים, קרובים, אנשים שראו את הילדות גדלות ברחוב. כולם הביטו בהן עטופות בסדינים לבנים. הפנים הזעירות, השיער הדק, הידיים שעדיין נראות כאילו מחזיקות אחת את השנייה.
קרובת משפחה שהייתה עם המשפחה בזמן ההפצצה ניסתה לדבר, אך קולה נשנק. היא סיפרה לאתר "אנאדולו": "שמעתי אחת מהן צועקת 'אבא, עמוד נפל עליי', ואז – דממה. היא לא שרדה". ואז הוסיפה: "אין לנו לוחמים. אין נשק. רק ילדים שישנים. למה?"
כמה שעות קודם לכן, הן ביקשו לשתות מים, חייכו זו לזו, ורצו עוד סיפור אחד לפני השינה. הן לא ביקשו מלחמה. הן רק רצו לישון. ביחד. כמו תמיד.
המוות של סבא וסנא הוא לא חריג. זהו עוד שם ברשימת הילדים שנהרגו מאז תחילת המתקפה על הרצועה. מעל 18 אלף ילדים, כל אחד מהם עולם קטן, שאבד. אבל הסיפור של השתיים, שהחזיקו זו בידיה של זו גם במוות, נשאר חקוק בזיכרון של כל מי שראה אותן – חיוך כפול אחד, שנגדע בלילה אחד של שכול.
