עזה, 19 באפריל 2025 — מאת רים סווייסי
בין אוהלי העקורים שבאזור אל־כראמה, בצפון־מערב העיר עזה, יושבת רובא עלאם, אם לשלושה בת 35, מול גיגית פלסטיק ומכבסת את בגדי ילדיה. זהו טקס יומי שחוזר על עצמו כמו טקס הישרדות ולא חיים של ממש — שגרה שנכפתה עליה בצל הגירוש והחיים המאולתרים באוהל.
"כל יום אנחנו מדליקות אש לבשל, הידיים שלנו התקשות מהעבודה, והפנים שלנו השחירו מהעשן", היא מספרת לכתבת וואפא. "אני לובשת רק את גלימת התפילה, היא הכי נוחה באוהל. שוכחת מה זה איפור, מה זה טיפוח".
הסיפורים הללו משקפים את המציאות של אלפי נשים בעזה שאיבדו לא רק את בתיהן, אלא גם את תחושת הנשיות, את השגרה, ואת הזכות הבסיסית לקיום בכבוד. התנאים הקשים באוהלים דוחקים הצידה כל מראה של חיים נורמליים, ומוחקים את ההבחנות שבין הגוף לפרטי הפרט.
רשא שביר, בת 25, תושבת אזור אלמואסי בח'אן יונס, התגוררה בעבר בבית מלא מראות, תמרוקים ואביזרי טיפוח. "הייתי משקיעה הרבה בקרמים, לקים, מסכות לשיער", היא מספרת. "עכשיו, הידיים שלי נראות כמו של גבר, והפנים שלי מלאים כתמים מהחום והעשן". היא ניסתה לרכוש קרם להבהרת העור, אך המוכר אמר לה: "אין בזה טעם, את יושבת כל היום מול אש".
"איבדנו את הפנים, את העור, את התחושה שאנחנו נשים", היא מוסיפה. "אני רק בת עשרים וחמש, אבל הפנים שלי כבר מלאות קמטים. אפילו הטינופת על האצבעות קשה לנקות".
גם הנשים הצעירות אינן חומקות מהכאב. רובא בת ה־22, שהתחתנה במהלך המלחמה, מתארת את התחושה הבלתי אפשרית של התחלה חדשה באוהל. "התחתנתי ולא שמחתי כמו כלה. אין פרטיות, אין רוגע, הכול מתפרק". היא מבלה את ימיה בהדלקת אש ובאיסוף עצים, כשאפילו החול שחודר לכל מקום שואב ממנה כל תחושת שמחה.
לדברי ניבל חלס, פסיכולוגית חברתית מעזה, תנאי החיים באוהלים מותירים פצעים נפשיים עמוקים במיוחד אצל נשים. "נשים אומרות לנו שהן לא מוצאות זמן אפילו לסרק את השיער", היא מדגישה. "שלא לדבר על איפור או טיפול עצמי. המלחמה מחקה את סדרי העדיפויות שלהן — אין מים, אין פרטיות, אין רוגע".
מאריס גימון, נציגת ארגון האו"ם לנשים, כתבה בבלוג רשמי כי "הנשים בעזה רעבות, מותשות, חולות — ובכל זאת מחזיקות את המשפחות שלהן למרות הפחד, האובדן והייאוש". לפי הנתונים שפרסמה, יותר מ־10,000 נשים נהרגו מאז תחילת המתקפה, יותר מ־6,000 משפחות איבדו את האימהות שלהן, וכמיליון נשים ובנות איבדו את בתיהן, קרוביהן ואת הזיכרונות האישיים שלהן.
תשעה מכל עשרה תושבים הם עקורים. כמיליון נשים ובנות נאלצו לברוח לפחות חמש פעמים, לעיתים בלי כסף, בלי ציוד, בלי יעד. רבות מהן פשוט אינן יודעות לאן לפנות.
בתוך מציאות שבה כל יום דומה לקודמו, שבה חום האש והאבק שורפים את הגוף, ונשיות הופכת לזיכרון רחוק — נשים רבות בעזה ממשיכות לשרוד. לא לחיות, לא לחלום — רק להיאחז במה שנשאר.
