עזה, 15 באוגוסט 2026, וואפא – מוחמד דהמאן
נור סאהר א־סלאווי הייתה בת שישה חודשים כשאביה נהרג. היא אינה זוכרת אותו, ואת דמותו הכירה רק מתמונות ומסיפוריהם של בני משפחתה. כעת, לאחר שקיבלה ציון של 99.1 במסלול המדעי בבחינות התיכון, היא מבקשת להגשים את החלום שליווה אותה מילדות: ללמוד רפואה ולהנציח בכך את זכר אביה.
מאז מות אביה גדלה נור בבית סבה וסבתה ברפיח. הם קיבלו עליהם את האחריות לגדלה והעניקו לה בית יציב, שבו, לדבריה, לא חשה יתומה.
"לסבא ולסבתא שלי היה תפקיד מרכזי בגידולי. הם העניקו לי את כל מה שהייתי זקוקה לו ופיצו אותי על אובדן אבי", סיפרה.
בבית המשפחה היה לנור חדר משלה, שבו שמרה את בגדיה, צעצועיה וספריה. סבה דאג לצרכיה והקפיד להעניק לה תנאים שיאפשרו לה ללמוד ולהתקדם.
"סבא היה כל עולמי. הוא מילא כל בקשה שלי, וכשמישהו בבית רצה ממנו דבר מה, ביקשו ממני לדבר איתו בגלל הקשר הקרוב בינינו", אמרה.
מהבית ברפיח לאוהל בדיר אל־בלח
שגרת חייה של נור השתנתה ב־7 במאי 2024, כאשר נעקרה עם בני משפחתה מרפיח לדיר אל־בלח. היא הייתה אז תלמידת כיתה י', ויחד עמה נעקרו 21 מדודיה, מדודותיה ומילדיהם. כולם נאלצו להתגורר באוהל אחד, תחת הפצצות ובתנאים של פחד ומחסור.
"המצב היה קשה מאוד. חייתי בפחד מתמשך בגלל המלחמה וההפצצות היומיומיות, ובתנאים האלה כמעט לא הצלחתי להתרכז או לחשוב על הלימודים", סיפרה.
למרות הקשיים ניסתה נור להמשיך ללמוד ככל שהתאפשר לה. ב־10 בפברואר 2025, לאחר ההכרזה על הפסקת האש, חזרה המשפחה לרפיח וגילתה כי ביתה נפגע חלקית. בני המשפחה הצליחו לחלץ ממנו מעט בגדים וחפצים, שכרו חלקת אדמה והקימו עליה אוהלים.
באותה תקופה כבר הייתה נור תלמידת כיתה י"א והחלה לחזור בהדרגה ללימודים. ואולם, הפסקת האש לא נמשכה זמן רב. ב־21 במארס 2025 התחדשה המלחמה, ועם התגברות ההפצצות ברפיח נעקרו נור ו־11 מבני משפחתה פעם נוספת, הפעם לאזור אל־מוואסי בחאן יונס.
זמן קצר לאחר מכן נודע להם כי בית המשפחה נהרס לחלוטין.
"הרס הבית כאב לי מאוד. כל הזיכרונות שלנו היו בו, וכל מה שסבא שלי בנה ושמר במשך השנים", אמרה.
לימודים בתוך אוהל, בעיצומם של העקירה והרעב
החיים באל־מוואסי נעשו קשים יותר ככל שהעמיקו העקירה והרעב. בתקופה זו נאלצה נור להתמודד גם עם היעדרו של סבה, שיצא מהרצועה כדי ללוות את אשת בנו לטיפול בבית החולים אל־מוטלע בירושלים. הוא נשאר מחוץ לרצועה עד 14 בנובמבר 2025.
גם בהיעדרו המשיכה נור ללמוד באמצעים המעטים שעמדו לרשותה. כשסבה חזר, הוא ניסה ליצור עבורה בתוך האוהל פינת לימודים שתעניק לה מעט סדר ושקט. הוא הציב שולחן פשוט ודאג לספרים, לחיבור לאינטרנט ולאספקת חשמל באמצעות מערכת סולארית.
"סבא תמיד עמד לצדי ושאל מה אני צריכה. הוא דאג כשראה כמה שעות אני מקדישה ללימודים, אבל בה בעת היה מקור התמיכה המרכזי שלי והמורה החשוב ביותר בחיי", סיפרה.
כך, בתוך אוהל, ללא בית קבוע ובתנאים של מחסור וחוסר ודאות, המשיכה נור להתכונן לבחינות התיכון.
ציון 99.1 והדרך ללימודי רפואה
פרסום תוצאות הבחינות העניק למשפחה רגע של שמחה לאחר חודשים ארוכים של עקירה ואובדן. נור קיבלה ציון של 99.1 במסלול המדעי, תוצאה שמאפשרת לה להתחיל להתקדם לעבר לימודי רפואה.
הבחירה בתחום אינה נשענת רק על הישגיה ועל שאיפותיה. דודתה סיפרה לה שאביה נהג לומר כבר לאחר לידתה כי הוא רוצה שבתו תהיה רופאה.
"אני רוצה ללמוד רפואה. הדבר המעט שאני יכולה לעשות למען אבי, שאותו לא זכיתי להכיר, הוא להגשים את משאלתו ולהיות רופאה", אמרה. "עשיתי את הצעד הראשון בדרך לחלום, אבל ברגע שבו שמעתי את התוצאה רציתי יותר מכול שהוא יהיה לצדי".
סבה, סאלח סאדק א־סלאווי, בן 69, רואה בהישג תוצאה של שנות השקעה והתמדה. "היא הוכיחה שהיא מסוגלת לשאת באחריות והדהימה אותי בהצטיינותה. אני מבקש מאלוהים שייתן לי מספיק שנים כדי לראות אותה רופאה ולהשתתף בטקס הסיום שלה", אמר.
סבתה, אנזהאר א־סלאווי, תיארה את נור כ"נר של הבית". "מבחינתי היא תמיד הייתה בתי ולא רק נכדתי. היא הכניסה רוח וחיים לביתנו, ואני מקווה לראות אותה בחלוק לבן לאחר שתסיים את לימודיה כרופאה", סיפרה.
גם דודתה מהא סאלח א־סלאווי, שליוותה אותה מילדות ושנור מכנה "אמא", זוכרת את סקרנותה ואת יכולת הקליטה המהירה שלה כבר בשנותיה הראשונות. לדבריה, לצד הישגיה וכוחה, חסרונו של אביה ליווה אותה תמיד.
"כשהייתה ילדה היא נהגה להחזיק את התמונה של אביה, לדבר אליו ולבכות. היא הייתה שואלת: 'למה הוא לא עונה לי?'", סיפרה הדודה.
המשוכה הבאה: מימון הלימודים
לאחר שהצליחה להתגבר על העקירה, אובדן הבית והלימודים בתנאים קשים, ניצבת נור בפני מכשול נוסף: העלות הגבוהה של לימודי הרפואה. משפחתה מתמודדת עם מצוקה כלכלית וסבה בן ה־69 אינו מסוגל לעבוד ולממן את לימודיה.
בני המשפחה פנו לגורמים הממשלתיים וביקשו להעניק לנור מלגה מלאה, שתאפשר לה להתקבל ללימודי רפואה ולהמשיך את דרכה האקדמית.
נור ביקשה להעביר מסר לתלמידי התיכון ברצועת עזה המתמודדים עם אותם תנאים: "לשאיפות אין גבולות. הציבו את המטרה מול עיניכם והמשיכו אליה. אפשר להגשים אותה גם בתוך המציאות הקשה, המלחמה והמוות שנמצאים בכל מקום".
כעת, מאוהל משפחתה באל־מוואסי, ממתינה נור להזדמנות שתאפשר לה להפוך את הציון הגבוה שקיבלה למסלול לימודים ממשי. מבחינתה, הקבלה ללימודי רפואה לא תהיה רק הגשמת חלום אישי, אלא גם קיום משאלתו של אב שמעולם לא זכתה להכיר.
