עזה, 31 במאי 2026, וואפא — ספאא אל־ברים
באוהל מרופט במערב ח'אן יונס יושב החאג' אבו א־סעיד אל־אחרס, בן 60, נשען על מחצלת בלויה ומשחזר את מסע העקירה הארוך שהחל עם המתקפה על רצועת עזה באוקטובר 2023, ועדיין לא הגיע לסיומו.
אל־אחרס, שנעקר עם משפחתו שבע פעמים מאז פרוץ המלחמה, אינו מקרה חריג. ברצועת עזה חיים כיום כ־1.9 מיליון פלסטינים בעקירה מתמשכת, בעוד החשש מפני גלי גירוש נוספים גובר בעקבות כוונת כוחות הכיבוש להרחיב את שליטתם הצבאית לאזורים נוספים ברצועה.
אל־אחרס, שנעקר מרפיח שבדרום הרצועה, אומר: "גל התקיפות האחרון גרם לנו לחשוב שוב על עקירה, אבל לאן נלך? אין לנו אפילו יכולת לעבור למקום אחר. היציאה מהמקום הזה נעשתה קשה לנו יותר מהמלחמה עצמה לפני ההכרזה על הפסקת האש".
עדותו משקפת את מצבם של מאות אלפי בני אדם שנלכדו בין אוהלים ומרכזי מחסה זמניים, תחת הפצצות מתמשכות ובלא אופק ממשי לשיבה לבתיהם.
לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, נכון ל־20 במאי 2026 הגיע מספר ההרוגים במתקפה ל־72,773, ומספר הפצועים ל־172,723. מתוכם, 881 נהרגו מאז מה שמכונה הפסקת האש באוקטובר 2025.
גם נתוני האו"ם מצביעים על ממדי העקירה: 1.9 מיליון בני אדם מתוך 2.4 מיליון תושבי רצועת עזה נעקרו לפחות פעם אחת מבתיהם. כ־900 אלף מהם עדיין זקוקים בדחיפות לסיוע בתחום המחסה.
במחנה עקורים אחר מספרת ריהאם אבו דיב, בת 40 ואם לארבעה ילדים, כי חלום השיבה לבית בבני סוהילה הולך ומתרחק. "חיכינו לחזור", היא אומרת, "אבל הדיבורים על הרחבת השליטה הישראלית מחקו כמעט כל תקווה. עברו יותר משנתיים מאז שעזבנו את הבתים שלנו, ואנחנו לא יודעים אם נשוב אליהם או שנשארנו בלי בית לתמיד".
לדבריה, החיים במחנות אינם מאפשרים קיום בסיסי. "אין מספיק מים, אין אוכל, אין חינוך לילדים, אין שירותי בריאות ואין עבודה. אנחנו חיים בין חרקים ומכרסמים, ותחת הפצצות".
אחד ממוקדי החרדה המרכזיים של התושבים הוא "הקו הצהוב", רצועת חיץ שהקימו כוחות הכיבוש לאחר ההכרזה על הפסקת האש. לאחר כמה הרחבות, הוא משתרע כיום על כ־60% משטח רצועת עזה, ודוחק את רוב האוכלוסייה למרחב שהולך ומצטמצם.
בעיני תושבי הרצועה, הקו הזה אינו רק גבול צבאי זמני, אלא ניסיון לקבע מציאות חדשה בשטח. התקדמותו מערבה מלווה בהרס בתים, בפגיעה באדמות חקלאיות ובצמצום נוסף של השטח שבו יכולים העקורים להתקיים.
ב־29 במאי אמר דובר מזכ"ל האו"ם, סטפן דוז'אריק, כי "עזה כולה צריכה להיות שייכת לעם הפלסטיני", וקרא לישראל להסיג את כוחותיה ממה שמכונה "הקו הצהוב".
חנאן חאמד, בת 47, שנעקרה מצפון הרצועה לדרומה, מתארת את חיי משפחתה כ"חיים בתוך הלא נודע". לדבריה, "אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו, לא לאן ללכת, ולא מתי הסיוט הזה ייגמר. איבדנו את הביטחון, את הבית ואת האנשים היקרים לנו. אחרי כל השנים האלה מדברים על חזרת המלחמה, אבל האמת היא שהיא מעולם לא נפסקה".
היא מוסיפה כי הלחץ הכלכלי, הנפשי והחברתי הכריע משפחות רבות. לדבריה, חיי העקירה פירקו משפחות, שברו שגרה בסיסית והותירו אנשים בלי יכולת לתכנן אפילו את היום הבא.
באל־מוואסי שבח'אן יונס מתאר אבו אנס דהייר, בן 55, את מה שראה בימים האחרונים תחת ההפצצות. "רסיסים ואבנים שניתזים מההפצצות נופלים על האוהלים, מציתים אותם, פוגעים בעקורים ומבהילים את הילדים והנשים. כולם רצים וצועקים, ואף אחד לא יודע איפה אפשר להסתתר מהטילים".
לדבריו, "ראיתי חלקי גופות, פצועים ודם בכל מקום. מדברים על חזרת המלחמה, אבל מבחינתנו היא לא נעצרה אפילו ליום אחד. היא רק שינתה צורה".
סבלם של העקורים אינו מסתכם בסכנה הביטחונית. המשבר ההומניטרי במחנות מחריף עם צמצום הסיוע במזון, המחסור במים וההידרדרות בתנאים הבריאותיים והסביבתיים.
הערכות מהשטח מצביעות על כך שאלפי משפחות איבדו את אחד ממקורות המזון המרכזיים שלהן, לאחר שכמה ארגונים בינלאומיים צמצמו את תוכניות הסיוע. ארגון המטבח המרכזי העולמי הודיע באמצע מאי כי הפחית את אספקת המזון והארוחות החמות בשיעור של עד 80% באזורים נרחבים ברצועה.
גם משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוצ'ה, הזהיר כי המחסור במימון משתק חלקים מרכזיים מפעולות הסיוע הבסיסיות בשטח הפלסטיני הכבוש.
לפי פניית החירום של האו"ם לשנת 2026, הארגון מבקש לגייס ארבעה מיליארד דולר כדי לסייע לכשלושה מיליון פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. עד כה התקבלו רק 12% מהסכום הדרוש, והפער המימוני פגע בתוכניות הומניטריות חיוניות.
באוצ'ה מסרו כי הירידה במימון, לצד קריסת המגזר הפרטי, הגבילה מאוד את זמינותו של מזון מזין ובמחיר נגיש. לפי המשרד, אחת מכל חמש משפחות ברצועת עזה מסתפקת כיום בארוחה אחת ביום, ואמהות רבות מצמצמות את מנות המזון שלהן כדי להשאיר אוכל לילדיהן.
על רקע המשך המצור הישראלי וההגבלות על הכנסת סיוע הומניטרי, החשש מהתרחבות הפעולות הצבאיות ומקביעת עובדות נוספות בשטח הפך למציאות יומיומית. תושבי הרצועה נותרים לכודים בין האוהלים לבין "הקו הצהוב", וממתינים לעתיד שאיש עדיין אינו יודע כיצד ייראה.
