רצועת עזה, 30 במאי 2026, וואפא — רים סוויסי
סלאם היתה בת 15 יום בלבד כשהופרדה מאמה. אחיה הבכור, אחמד, חולה בהמופיליה ונדרש לצאת מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי, ואמו, הנייה חאמד, נרשמה כמלווה שלו. אלא שברגע היציאה מנעו כוחות הכיבוש מסלאם להתלוות אליה, אף שמדובר בתינוקת יונקת שבגילה זקוקה יותר מכל לקרבת האם. כך הפכה יציאה לטיפול רפואי, שנועדה להציל את הבן החולה, לרגע שבו נקרעה האם מבתה התינוקת, והמשפחה כולה נאלצה לבחור בין טיפול בילד אחד לבין שמירה על הקשר הבסיסי ביותר בין אם לתינוקה.
האם יצאה עם אחמד למסע הטיפול, וסלאם הוחזרה לעזה עם אביה. מאז היא גדלה בלי חיק האם, בלי קרבתה היומיומית ובלי הביטחון הראשוני שתינוקת מקבלת מנוכחות אמה. סלאם לא בחרה את נסיבות חייה, אך היא משלמת כבר מראשיתן את מחיר ההגבלות על התנועה אל רצועת עזה וממנה, מציאות שבה גם זכותה של תינוקת להישאר לצד אמה הופכת לתלויה באישור ביטחוני. היום, כשהיא בת שנה וחצי ונמצאת בעזה בעוד אמה שוהה במצרים, סלאם אינה מכירה את האם שממנה הופרדה ימים אחדים לאחר לידתה. גם בשיחות וידאו היא כמעט אינה מגיבה אליה, ומזהה בעיקר את סבתה, אמה של האם, ואת אביה.
אביה של סלאם, מועתז אחמד, בן 44, מספר כי המשפחה קיבלה ב-1 בפברואר בשנה שעברה הפניה רפואית לטיפול באחמד, בן 16, באמצעות ארגון הבריאות העולמי. כאשר אמה של סלאם נרשמה כמלווה, היא עדיין היתה בהיריון. "ביום הנסיעה סלאם היתה בת 15 יום בלבד", הוא אומר. "פנינו לארגון הבריאות העולמי והסברנו שחייבים לצרף אותה לאמה, משום שהיא עדיין תינוקת יונקת. נאמר לנו שאין בעיה, ושמה צורף. עד אותו רגע הכל נראה תקין".
אלא שביום היציאה, לדבריו, השתנה הכל. "כוחות הכיבוש סירבו לאפשר לסלאם לצאת עם אמה בטענה שהתיאום אינו כולל אותה. באותו רגע הציבו אותי בפני שתי אפשרויות, ושתיהן קשות: או שכולם חוזרים לעזה, האם והילד החולה, או שסלאם חוזרת איתי לבדה. זו היתה החלטה קשה ומייסרת, אבל בסוף החלטתי שסלאם תחזור איתי כדי שהטיפול בבני לא יתבטל". מועתז מספר כי לאחר שהאוטובוס כבר יצא לדרכו, התקשרה אליו אשתו בבכי ואמרה שהחליטה לשוב לעזה, אך הנהג אמר לה שכבר מאוחר מדי, משום שכוחות הכיבוש אינם מאפשרים חזרה אחרי חציית המחסום הצבאי. "שם התחיל הסבל", הוא אומר. "אב שנדרש לטפל בתינוקת בלי אמה, ואם שלבה נשבר על בתה הרכה שזקוקה לה".
אחמד, אחיה של סלאם, חולה בהמופיליה, מחלה שבגללה הוא זקוק לניתוח בברך. מצבו הרפואי הותיר אותו מרותק, בלי יכולת ללכת על רגליו. אך לצד המאבק על הטיפול בו, הלך ונוצר משבר אחר, שקט ומתמשך, בחייה של אחותו הקטנה. "סלאם היום בת שנה וחצי", אומר אביה. "היא לא מכירה את אמה, וגם כשהן מדברות באינטרנט היא לא מגיבה אליה. היא מכירה רק את סבתה, אמא של אמה, ואותי". בשל עומס חייו, האב נאלץ להשאיר את סלאם אצל סבתה ולבקר אותה פעם בשבוע, וכך גדלה הילדה הרכה בלי אמה ובלי נוכחות יומיומית של אביה, אף ששניהם בחיים.
מצבה של האם, הנייה חאמד, בת 33, אינו קל יותר. היא נפרדה מבתה ימים ספורים לאחר הלידה, מבלי לדעת כמה זמן תימשך הפרידה. "יצאתי עם חמשת ילדיי לטיפול בחו"ל, ובהם סלאם", היא אומרת. "אבל כוחות הכיבוש סירבו שסלאם תהיה איתנו בטענה שהתיאום אינו כולל אותה. חוויתי השפלה, כאב ושברון לב, ונאלצתי להשאיר את סלאם עם אביה כשהיא עדיין תינוקת רכה, בשר מבשרי, זקוקה לחיק שלי וללב שלי". לדבריה, היא התחננה שוב ושוב שיאפשרו לה לקחת עמה את בתה התינוקת, אך דבר לא הועיל. "אלוהים יודע מה עשה לי הרגע שבו נאלצתי להשאיר תינוקת בת ימים ספורים, שלא עשתה דבר לאיש", היא אומרת.
הפרידה, מספרת האם, ערערה את מצבה הנפשי. "חליתי במשך חודשיים בגלל הריחוק הזה, במיוחד בתקופת הגמילה מהנקה. נאלצתי לפנות לרופא נפשי וחייתי על כדורי שינה ותרופות הרגעה". גם כיום, כל שיחת וידאו עם סלאם פותחת מחדש את הפצע. "אני בוכה כשאני רואה אותה דרך מצלמת הטלפון", אומרת הנייה. "מה ששובר אותי הוא שהיא לא מגיבה אלי. היא לא יודעת שאני אמה. הגעתי למצב שאני כבר שונאת את השיחות האלה, כי בכל פעם שאני מדברת איתה היא עוזבת את המסך ורצה לחיק סבתה. זה מרסק אותי". בסיום דבריה היא שואלת: "מתי אחזור לעזה כדי לחבק את בתי? אני כבר לא חושבת על הטיפול בבני כמו שאני חושבת על החיבוק של בתי, שכבר אינה מכירה אותי".
המופיליה היא הפרעת דימום תורשתית נדירה, הפוגעת ביכולת הקרישה של הדם בשל מחסור או היעדר של חלבונים המכונים גורמי קרישה. מי שחולה בה עלול לדמם זמן ממושך יותר לאחר פציעות, ובמקרים מסוימים נדרש לטיפולים רפואיים מורכבים. במקרה של אחמד, המחלה הובילה לפגיעה קשה בברכו ולצורך בניתוח, שהיה הסיבה ליציאת המשפחה למסע הטיפול שהסתיים בפירודה של סלאם מאמה.
סלאם חיה כיום עם סבתה בבית במחנה הפליטים שאטי, במערב העיר עזה. הבית נמצא בסכנת קריסה בעקבות הפצצות כוחות הכיבוש, ובאוגוסט בשנה שעברה נעקרה סלאם עם סבתה לדרום רצועת עזה במהלך גל העקירה השני. עלאא עטאאללה, מומחית פסיכולוגית וחברתית, אומרת כי תגובתה של סלאם טבעית בנסיבות שנוצרו, משום שארבע השנים הראשונות בחיי הילד מעצבות את אישיותו ואת תחושת הביטחון שלו. "הילדה אינה מגיבה כיום לאמה בגלל היעדר חיבוק וקשר עין, שהם שני אמצעי הקשר המרכזיים בשלב הזה", היא מסבירה. "כאשר האם אינה נוכחת באופן חזותי וקבוע בחיי הילדה, הילדה אינה מזהה אותה".
לדברי עטאאללה, גם אם האם תחזור, חידוש הקשר לא יהיה מיידי. "בשבועיים הראשונים יהיה קושי, וייתכן שתהיה דחייה מצד הילדה, דבר שישפיע קשה על האם. לאחר מכן הקשר יוכל להיבנות מחדש והדברים יחזרו בהדרגה למסלולם". במילים אחרות, הפרידה שנכפתה על סלאם ואמה אינה מסתיימת ביום שבו ייפגשו שוב; היא כבר הותירה עקבות רגשיים שידרשו זמן, קרבה וסבלנות כדי לרפא.
סיפורה של סלאם הוא אחד ממאות ואף אלפי משברים משפחתיים וחברתיים שנוצרו בעקבות חסימת מעבר רפיח היבשתי וההגבלות על התנועה ממנו ואליו. לפי נתוני שגרירות פלסטין במצרים, כ-150 אלף מתושבי עזה נמצאים כיום בשטח מצרים, ובהם רבים שנרשמו כדי לשוב לרצועה. מעבר רפיח נפתח כיום במספרים מצומצמים מאוד ובתנאים מחמירים, ותושבים ששבו לעזה דיווחו כי נחשפו במעבר ליחס משפיל מצד כוחות הכיבוש.
כוחות הכיבוש חסמו את מעבר רפיח במאי 2024, ובהמשך הוא נפתח מחדש במסגרת התחייבויות השלב הראשון של הסכם הפסקת האש, שנכנס לתוקף בתחילת אוקטובר האחרון. בינתיים, המחיר האנושי של סגירת המעבר ממשיך להצטבר בתוך משפחות שנקרעות בין טיפול רפואי, עקירה, פרידה וחוסר ודאות. לפי הנתונים, יותר מ-21 אלף ילדים נהרגו מאז 7 באוקטובר 2023 על רקע המשך המתקפה הצבאית הישראלית, מספר שממחיש את עומק האסון ההומניטרי שבו נתונים ילדי רצועת עזה.
