בקעת הירדן, 29 באפריל 2026, וואפא – אל־חארת' אל־חוסני
ב־24 באפריל, עוד לפני שהשמש עלתה מאחורי ההרים המזרחיים והאירה את מקבץ אל־עתמאוויה שבמרכז בקעת הירדן, פדל אבו אל־כביש כבר סיים להאכיל את עדריו. הצאן והבקר שלו נותרו במכלאות, אף ששטחי המרעה משתרעים סביבו על פני אלפי דונמים.
אבו אל־כביש, אב למשפחה, חוזר על הפעולה הזאת מדי בוקר. לצדו חיות במקום שלוש משפחות נוספות, שגם הן מתקיימות מגידול צאן ובקר. עבורן, האכלת בעלי החיים במספוא קנוי הפכה לברירת מחדל יקרה, לאחר שהגישה לשטחי המרעה הלכה ונחסמה.
בעבר היה אבו אל־כביש מוציא את העדרים אל ההרים הסמוכים לאוהלים שבהם הוא מתגורר. הם היו רועים שם כמה שעות, לפני שהחום גבר והוא החזיר אותם למכלאות. כיום, לדבריו, גם האפשרות הזאת כמעט אינה קיימת. כדי להאכיל כ־300 ראשי צאן ובקר, הוא נזקק מדי יום לכחצי טון מספוא.
באותו בוקר, שני מתנחלים צעירים הגיעו לאזור עם ארבע פרות בלבד. הם רעו אותן סמוך לאוהלי המשפחות הפלסטיניות, בשטח צחיח הסמוך למקבץ. לכאורה מדובר במספר קטן של בעלי חיים. בפועל, נוכחותן של הפרות משמשת אמצעי לשליטה בשטח: כל עוד הן נמצאות במקום, נמנעת מהתושבים האפשרות להוציא את עדריהם אל המרעה.
המתנחלים מביאים את עדריהם אל סמוך למקבצים הפלסטיניים מתוך המאחזים הפזורים ברחבי הגדה המערבית. לפי הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, מספר המאחזים הגיע עד סוף שנת 2025 ל־347.
במשך ארבע שעות שבהן שהו עיתונאים במקבץ אל־עתמאוויה, נראו כמה דפוסים של התנכלות מצד המתנחלים. פעם הם הובילו את הפרות אל תוך מרחב האוהלים, ופעם הניחו אבנים באמצע דרך העפר היחידה המובילה אל המקבץ.
"הם עושים כל דבר שאדם לא יכול להעלות על דעתו", אמר אבו אל־כביש.
לדבריו, שני המתנחלים אינם פועלים לבד. הם מגיעים לאזור כשהצבא הישראלי נמצא בקרבתם, ובחסותו נמנעת מהתושבים האפשרות להוציא את עדריהם לשטחי המרעה.
מה שמתרחש באל־עתמאוויה הוא ביטוי אחד לתופעה רחבה יותר, המכונה "מאחזי רועים" או "התנחלות רועים". בשנים האחרונות התפשטה התופעה לאורך הרצועה המזרחית של הגדה המערבית, ובעיקר באזור בקעת הירדן.
בעבר התמקדו מאחזי הרועים בשטחים פתוחים ומרוחקים יותר. מתנחלים הביאו צאן ובקר, הקימו מכלאות במאחזים על ראשי גבעות, ושחררו את העדרים לשטחי מרעה ששימשו בעבר רועים פלסטינים. בהדרגה התקרבו המאחזים אל בתי התושבים ואל מכלאותיהם, עד שבאזורים מסוימים נמנעה מהרועים הפלסטינים האפשרות להוציא את עדריהם כלל.
אבו אל־כביש ישב בצל אוהל המשקיף אל אפיק הוואדי, וביקש מאחד מבניו להוסיף מעט מספוא לעדר. "כבר אין לנו שטחי מרעה שאליהם נוכל להוציא את בעלי החיים שלנו", אמר.
במצב הזה הוא נאלץ לקנות מספוא בכמויות גדולות ובמחירים משתנים. השאלה המתבקשת היא מדוע אדם שחי בלב אזור מרעה פתוח צריך לרכוש מדי יום מזון לעדריו. התשובה, לדבריו, נמצאת באותן ארבע פרות. הן אינן הבעיה כשלעצמן, אלא השיטה שמאחוריהן: הצבת עדר קטן של מתנחלים סמוך לאוהלים הפלסטיניים, ולאחר מכן מניעת יציאתם של עדרי התושבים אל השטח.
עד לפני כארבע שנים שימשו אלפי הדונמים סביב אל־עתמאוויה מרעה מרכזי למשפחות החיות באזור. כיום, אומר אבו אל־כביש, המתנחלים מגיעים כמעט מדי בוקר לפני הזריחה, מביאים כמה פרות, מציבים אותן סביב האוהלים ומונעים מהעדרים הפלסטיניים לצאת.
"לפעמים הם מגיעים עם עשר פרות, לפעמים עם ארבע", אמר. "המספר לא משנה. עצם הנוכחות שלהן מספיקה כדי לחסום אותנו".
כך הפכה רעיית מספר קטן של פרות לכלי של דחיקה. היא פוגעת בענף גידול הצאן והבקר, מייקרת את קיום המשפחות, ומאיימת על המשך הנוכחות הפלסטינית בבקעת הירדן.
לאורך הרצועה המזרחית של הגדה המערבית חיות מאות משפחות פלסטיניות מגידול צאן ובקר ומחקלאות בעל. עבורן, המרעה אינו רק מקור מזון לבעלי החיים, אלא תנאי בסיסי לקיום כלכלי וליכולת להישאר על האדמה.
"כאן אתה חי בתוך מציאות שקשה להאמין לה", אמר אבו אל־כביש.
אל־עתמאוויה הוא מקבץ פלסטיני קטן, השוכן בין צומת מחסום אל־חמרה הישן לבין מחסום עין שיבלי הנוכחי. הוא כמעט אינו מוזכר בחדשות, אך מה שמתרחש בו משקף תהליך רחב יותר של דחיקת קהילות רועים פלסטיניות מאזורי המרעה שלהן.
מול המקבץ עובר אפיק קטן של ואדי. דרך עפר משובשת חוצה אותו ומאפשרת לטרקטורים חקלאיים ולכלי רכב מעטים להגיע אל המשפחות המתגוררות במקום. משפחת אבו אל־כביש ושלוש משפחות נוספות, כ־60 בני אדם בסך הכול, חיות שם כ־40 שנה.
"בארבע השנים האחרונות אנחנו בתוך מאבק יומיומי", אמר אבו אל־כביש. "המטרה היא לגרום לנו לעזוב".
לדבריו, במשך עשרות שנים נעו בני המשפחה עם עדריהם בין שטחי המרעה באזור. אך בשנים האחרונות, בעקבות אלימות המתנחלים והגבלות שהוטלו בשטח, הצטמצמה בהדרגה האפשרות לרעות את בעלי החיים, עד שהעדרים נותרו כמעט כלואים במכלאות.
החוקרת הודא ח'אלד מובארכה, העוסקת במדע המדינה ובחקר החברה הישראלית, מגדירה את התופעה הזאת כצורה חדשה של התפשטות התנחלותית בבקעת הירדן. במחקר שערכה היא מתארת את "התנחלות הרועים" כשיטה של קביעת עובדות בשטח, שמתחילה ביוזמה של מתנחלים ופועלת מלמטה.
לדבריה, בעבר התבססה ההתפשטות ההתנחלותית בגדה המערבית בעיקר על תכנון מרכזי של המדינה, על תמיכת מוסדות רשמיים ועל פעילות של ארגוני מתנחלים והמועצות האזוריות. לעומת זאת, מאחזי הרועים מציגים מודל אחר: מתנחלים בודדים או קבוצות צעירים משתלטים בפועל על שטחים פתוחים באמצעות רעיית עדרים, ובהמשך מקבלים תמיכה, הגנה או הכרה מצד גורמים ממסדיים.
במחקרה מציינת מובארכה שני מאפיינים מרכזיים של התופעה. הראשון הוא אימוץ דפוס החיים של הרועה הפלסטיני בידי המתנחל. השני הוא הקשר בין יוזמות מקומיות של מתנחלים לבין מוסדות המדינה וארגוני ההתנחלות, שמסייעים להפוך יוזמות נקודתיות למנגנון שיטתי של שליטה בקרקע.
באזור בקעת הירדן מתמקדים מאחזי הרועים ברכסים, בגבעות ובשטחים פתוחים נרחבים. הקרקעות האלה אינן מתאימות תמיד להתנחלות חקלאית רגילה, ולכן נעשה בהן שימוש באמצעות עדרים. כך הן אינן נותרות פנויות, והגישה הפלסטינית אליהן מצטמצמת.
לפי נתוני הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, עד סוף שנת 2024 השתלטו מתנחלים על כ־488 אלף דונם של שטחי מרעה בגדה המערבית. ברשות מעריכים כי הנתון הזה ממשיך לעלות, בין היתר בשל הגידול במספר מאחזי הרועים.
